קבל עדכונים באימייל

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

חוש הטעם


אנשים יכולים לזהות חמישה טעמים בלבד: מלוח, מר, חמוץ, מתוק ואומאמי (Umami) שפירושו ביפאנית "טעים". הייתי מוסיף לרשימה זו גם את הטעם התפל (שהוא בעצם טעם נטול מלח) ואת הטעמים: טוב, רע, חזק, חלש, חדש, ישן, תעשייתי וביתי, ואת השילובים בין כל הטעמים, שאותם, כמו את גבורות ישראל, מי ימנה?


טעם נשאר בפה זמן רב אחרי האכילה, בעיקר אחרי שאוכלים שוקולד או גבינות. גם קור - ואפילו מרגישים אותו בקיבה.


אני חש את טעם הבננה בעיקר בלשון, את טעם התמר בעיקר בחך, ואת טעם האלכוהול בעיקר בגרון. בכל אופן, כשאני שקוע לי כך במיקומו של הטעם בפה אינני שקוע במחשבות.


כשהייתי ילד אמרו לי ש"אין משיחין בשעת הסעודה"  והסבירו שהסיבה לכך היא "פן יקדים קנה לוושט". עם הזמן גיליתי שמשיחין ולא מפסיקין, לפני הסעודה ובשעתה ובעקבותיה. כשבדקתי גיליתי שבמקור (תענית ה, ב) כתוב "מסיחין" (בסמ"ך) כי השיחה מסיחה את הדעת מן הטעמים.

הטעם החוזר על עצמו של הלשון בפה בזמן שאינה עסוקה באכילה הוא טעם של לשון. כשאוכלים לשון של בקר יש להיזהר שלא לנשוך את הלשון, כי הטעם של הלשון האנושית ושל לשון הבקר זהה.

כשרעבים האוכל טעים יותר, אבל כשאוכלים עם אנשים נוספים אוכלים גם כשלא כל כך רעבים.

יש מחסור במלים ייחודיות לטעמים השונים כמו שיש מחסור במלים ייחודיות למגוון הריחות. הפתרון של ממציאי השפה לבעיה זו היה פשוט - לציין את המקור המובהק של טעם מסוים, כמו: "טעם של אבוקדו". החלוקה המדעית לסוגי טעם גסה מדיי. כשנתקלים בטעם חדש ומנסים לתאר אותו למי שעוד לא מכיר אותו, לא מספיק להגיד שזה מר, צריך להוסיף שזה "מר כמו קקאו ולא מר כמו קפה". 

קניתי לעצמי שורש חזרת - רק בשביל לטעום את טעמה המר. קראתי מתכון באינטרנט, והכנתי בהשראתו: גזר עם חזרת בתוספת כף חומץ, כף לימון ודבש.

שנים רבות חשבתי שמלח משפר טעם, והייתי כל כך רגיל להמליח את המזון עד שהייתי ממליח אותו לפני שהייתי טועם אותו. עד שחליתי בטיניטוס (צלצולים באוזניים). בהנחיית רופא התחלתי לחקור אם יש סוגי מזון שמגבירים את רעש הצלצולים באוזניי. מייד גיליתי שמלח משפיע עליי לרעה יותר מכל מצרך אחר, והפסקתי, ככל יכולתי, לצרוך אותו. התחלתי לבדוק את כמות המלח שרשומה על גב האריזה בכל מוצר. להפתעתי גיליתי במגוון גדול של עוגיות מתוקות שמיוצרות בייצור המוני שהן מכילות כמויות גדולות של מלח. בנוסף, גיליתי שבשר כשר מכיל כמויות גדולות של מלח, למרות שלאחר ההמלחה המלח נשטף במים שלוש פעמים.

פעם אחת הרשיתי לעצמי לאכול מלח במודע (לצורכי מחקר) - בסוף העלייה לבית אמי נגעתי בזיעה שעל מצחי וטעמתי את מליחותה.

תה קפה וקקאו הם המשקאות החמים הפופולריים ביותר, ולכולם נוהגים להוסיף סוכר. סוכר מוסיפים גם למאכלים רבים מספור. כשמוסיפים סוכר ושאר חומרי טעם למאכלי חלב תעשייתיים קוראים למוצר "מעדן חלב". השם הזה רומז בעדינות לא רק לזה שטעמו של המוצר הזה עדין מטעמו של החלב, אלא גם לזה שטעמו כטעם גן עדן.

נסו לשים לב לטעם הקפה שאתם שותים בזמן שאתם צופים בחדשות בטלוויזיה.

כל הטעמים משמשים כדימויים של הערכה: איש ממולח, מפולפל, חריף שכל, פרצוף חמוץ, מר נפש, "מתוקה שלי, הו אילנה", דיון תפל, חוק חסר טעם.  

חידה: מתוק שמתחיל במר (מרציפן)

בארוחת צהריים אני אומר לבני: "הייתי רוצה לחלום במודע על תחושות, למשל על טעם וניל". בני עונה שזה מה שנקרא אצל קרלוס קסטנדה בשם "לוסיד דרימינג". מיד אחר כך, כבכל יום אחרי ארוחת הצהרים, אני הולך לישון. המחשבה האחרונה שלי לפני שאני נרדם היא וניל, וכל תשומת הלב שלי מרוכזת בלשון. כשקמתי שכחתי שרציתי לחלום על וניל, אבל זכרתי במטושטש שבחלומי הייתי עם מריצה בשכונת רחביה בירושלים. ראיתי חנות גלידה שזכרתי מהילדות שיש בה גלידת וניל טובה. כשהגעתי כבר קיפלו את הכיסאות ושטפו את הרצפה, והמוכר אמר לי "נגמרה הגלידה". הלכתי משם והמוכר השיג אותי עם גלידה שנראתה כמו רולדת ריבה. "מצאתי שאריות, אבל בלי צלחת", אמר. שאלתי "בכמה?" ענה: "רגיל, בארבעים", וזרק לי אותה על המריצה.

ועוד חלום שבא לי בעקבות ההתעניינות בחוש הטעם: שכנה שלי נותנת לי לטעום כל מיני סוגים של סוכריות ג'לי בטעם פירות שהכין איזה עולה חדש מרוסיה לפי שיטה שהמציא בעצמו. "זה גם טרי מאד" אני אומר לה, "אולי תקני עבורי איזה קופסה?" - "באיזה גודל?" - היא שואלת. -"כזה" - אני מדגים לה בידי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה