קבל עדכונים באימייל

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

מחשבה ותחושה


מבוא

לפני כשלושים שנים גיליתי שאני משקיע יותר מדי תשומת לב במחשבותיי ופחות מדי בתחושותיי; הייתי בעיניי כמי שקורא בספר תוך כדי הליכה בלי שאף אחד יבחין בכך. שמתי לב שכאשר אני שקוע כך בעולמי הפנימי הסובב אותי מעומעם, דהוי וחסר חיות. גם כשהייתי מרוכז בעשייה, אפילו בצפייה בטלוויזיה, נדמה היה לי שכל מה שלא היה ממש מול עיניי – התייבש מחוסר טיפוח. עם הזמן כיניתי את התופעה הזאת בשם כשל תחושתי נרכש. כששתיתי קפה הייתי ער לטעם הלגימה הראשונה ולטעם הלגימה האחרונה. כשעישנתי סיגריה הייתי ער לטעם השאיפה הראשונה ולטעם השאיפה האחרונה.
התגלחתי כדי להיות מגולח. לא נהניתי להתגלח. התלבשתי כדי להיות לבוש, ולא עניין אותי איזה צבע של חולצה הולם את צבע עיניי. לעתים שמעתי רעש של מטוס שעבר מעלי כשכבר היה מרוחק מאד ממני. במהלך שיחה לא הייתי קשוב לקולי או לקולם של אחרים. העיקר היה בשבילי התוכן של הדברים, לא מי אומר אותם, ולא איך הם נאמרים.

בחלומות נדמה היה לי שאני מרבה בתחושות וממעט במחשבות, אבל דימוי תחושה הוא בסיכומו של דבר סוג של חשיבה. מה גם שהחלומות לא נבעו מרצוני החופשי.

אני משוכנע שבילדותי היה איזון בין מחשבותיי לתחושותיי. איזון זה התערער ככל שקראתי יותר ספרים.  הלכתי ברחובות כצל בלי גוף, כשכל בדל של מציאות מדרדר את מוחי לסערה של אסוציאציות מילוליות חסרות תועלת.
 
נזכרתי שכשלמדתי פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, נתקלתי בשאלת היחס בין מחשבה לתחושה שוב ושוב, אלא ששם היא הופיעה בלבוש שונה. לגבי הפילוסופים לאורך הדורות החושים הם מצד אחד המצע שעליו מפתח האדם את מחשבותיו, ומצד שני הם המכשול שמונע ממנו להגיע אל האמת. לעומתם הוגי הדעות הבודהיסטים ממליצים לאדם לשאוף להארה שריקה הן ממחשבות והן מתחושות.

  איור לבעיית חוסר האיזון שבין המחשבה והחושים גיליתי כבר בנערותי ברומן "נרקיס וגולדמונד" מאת הרמן הסה. הסה מספר על חברות של נזיר, נרקיס, שמייצג את המחשבה, ואמן,גולדמונד שמיצג את החושים. מבחירת השם "נרקיס" משתמע שהמחשבה מאוהבת בעצמה וטובעת בנהר של עצמה, כי במיתולוגיה היוונית נרקיס הוא שמו של עלם יפה תואר שמתאהב בהשתקפות של עצמו במי הנהר, מתכופף מעליה כדי להיטיב לראותה... וסופו שהוא נופל לנהר וטובע. לעומתה החושים מאוהבים בעולם וטובעים בעולם. הרומן מבטא בעיניי את המרד של המחבר נגד הדומיננטיות של המחשבה בחיינו, ואת העדפת הקשב לחושים על פני הקשב למחשבה.


הסופר היווני ניקוס קזנצאקיס  המחיש את חוסר האיזון שבין מחשבות לתחושות באמצעות דמות של אינטלקטואל שפוגש את זורבה היווני. פגישה זו גורמת לו להתחרט על שלא הקפיד בעבר לאלף את חמשת חושיו, על שלא למד לרוץ, להיאבק, לשחות, לרכוב... למלא את בשרו נפש.

נדמה לי שחוסר האיזון בין עודף חשיבה לבין מיעוט בהתנסות חושית הוא מגפה עולמית שלא הוגדרה כמגפה; ולכן אין היא מטופלת על ידי האו"ם או המדינה. החולים במחלה זו אינם מודעים לכך שהם חולים בה. פה ושם יש פרטים שכמוני שמנסים לרפא את עצמם בכוחות עצמם... ללא הצלחה.

לכאורה  הבנתי כבר לפני עשרות שנים את חוסר האיזון שבין מחשבותיי לתחושותיי, אבל הבנה זו לא שינתה דבר.

יום אחד, לפני כשנה, התחלתי לעסוק בצילום אמנותי. לעתים הייתי שקוע שעות בצילום ובראייה, ולא במחשבות. ככל שהתרחב הידע שלי על חוש הראייה כך עלתה בעיניי רמת הצילומים שלי.  צילמתי מראה שהפניתי לשמיים כשעליה מונח פרח או אצטרובל. צילמתי בקבוקונים צבעוניים מאירים על הרקע השחור האחיד של הלילה. למדתי איך לבטל צללים מיותרים בדיוקנאות באמצעות תאורה דרך מטרייה לבנה. חיפשתי לצלם צורות של אותיות בגזעי עצים.

שביעות הרצון שלי מהישגיי בחקר חוש הראייה הובילה אותי להתעניין גם בארבעת החושים האחרים.  תחילה הנחיתי את עצמי "להקשיב לחושים", אך נוכחתי לדעת, לאחר כמה שבועות,  שהנחייה כללית שכזאת אין בה די למניעת ההיסחפות במחשבות. לפיכך, קבעתי לעצמי תרגילים מוגדרים, "קטנים", ברי ביצוע, והתחלתי לחזור עליהם שוב ושוב: לחוש את מגע שמש הבוקר על העפעפיים. להקשיב לעצמי כשאני מדבר. להיווכח איך טעם האוכל בורח מתודעתי  אחרי הלעיסה הראשונה. להקשיב למגע המים בעור בזמן שאני שוטף  כלים. למולל צמחים ולהריחם.
התרגילים האלה נמאסו עליי לאחר זמן מה, אבל העיסוק הבלתי פוסק שלי ביחס שבין מחשבות לתחושות חידד את הרצון שלי לחוות את תחושותיי עד כדי כך שכמה פעמים במשך היום קרה שזכרתי להתעניין בהן. לכל חוויה כזאת נלווה רגש של הנאה, לא רק מן התחושות החדשות, אלא גם מן ההצלחה במשימה שקבעתי לעצמי.

במקביל להתעניינות המעשית החלטתי לאסוף מידע אודות חמשת החושים. איסוף המידע הוביל אותי להתנסויות חדשות. קניתי בקבוק של תמצית ריח, שמילא את חדרי בריח דחוס של יער. התחלתי לאכול כמה פעמים בשבוע חזרת, שצרבה את אפי מבפנים, והעלתה בעיניי דמעות של תחושה.

מהתבוננות בהתנסויותיי החדשות התחילה להצטייר בפניי מפה של מטרות עתידיות: לפגוש מראות שאף פעם לא ראיתי, קולות שאף פעם לא שמעתי, ריחות שאף פעם לא הרחתי, טעמים שאף פעם לא טעמתי, ודברים שאף פעם לא מיששתי. לצאת מן הכלא הפשטני והאדיש של המלים שמצביעות על הדברים אל העולם שמעבר למלים.  


מחשבה ותחושה

ישנם מקומות שעברתי בהם מאות ואולי אלפי פעמים. נדמה לי שאני מכיר בהם כל פרט. המבט מזהה את המוכר ושואף להמשיך הלאה, אל עבר הלא מוכר, אבל אני מעכב אותו, מחפש איזה עלה שנפל במגרש חניה, איזה מוצץ שנשכח על גדר אבן.

בהליכה היומית שלי שמתי לב גם לכך שיש לי הרגל לעבור מריכוז לריכוז: ראיתי מכונית מסחרית עם שלט של ניקוי שטיחים, אישה עם סלים, פרפר צהוב כנפיים. כשהסתכלתי בלי להתמקד ראיתי את כל הנוף שלפניי באופן אחיד: האישה עם הסלים קטנה, הפרפר נעלם, ראיתי את השלטים אבל לא הצלחתי לקרוא מה כתוב עליהם.
כשאני מצליח לעבור לכמה שניות, פה ושם במשך היום, מן הריכוז במחשבה, שמלווה בדרך כלל בהדגשה של הרגשת הראש, לתשומת לב לחושים, קורה שאני חש את משקל הגוף כולו, מכפות הרגליים ומעלה - במקום ללכת אני רוקד.

עד כה כשהתעמלתי הייתי עושה שוב ושוב אותן תנועות. עכשיו התחלתי לעשות תנועות שעוד לא עשיתי אף פעם. הבוקר הלכתי על המרפקים. כופפתי את האוזניים באמצעות גב כף היד עד שהן נאטמו ויכולתי לשמוע את נשימותיי.

עד כמה השפיע עליי חקר החושים ניתן ללמוד מזה שחלמתי שאני יושב עם בני,שיר, לאכול ארוחת צהרים וטוען
א.      שבערנות מנצלים חמישה אחוז מהמוח אבל בחלום מנצלים הרבה יותר, כי צריך גם להפעיל את חמשת החושים, וגם לביים את החלום.
ב.      שערנות נועדה רק לעייף, להכין לחלימה, להיטפל לעיקר.


בהשראת הפסוק "ושופים וחופים בְּנֵי עִיר חושים בְּנֵי אַחֵר". (דברי-הימים-א, ז, יב )סיפרתי לעצמי שהיה הייתה פעם עיר אגדית בשם "חושים" שתושביה היו שונים מאתנו, (אחרים – "בני אחר")בכך שהיו קשובים במידה שווה גם לחושיהם וגם למחשבותיהם.
המילה "חוש" היא מילה מקראית, אבל לדעת מפרשים אחדים לא שימשה במקור במשמעות העכשווית אלא הורתה על מהירות או על חשש, או על שתיקה. פירושים אלה מוסיפים לאופן שבו אנו מבינים כיום את המילה "חוש". הם מבליטים את המהירות שבה החושים מביאים לנו מידע. הם מפנים את תשומת הלב לכך שאלמלא החושים לא היו לנו חששות או מחשבות, הייתה שתיקה.

ניתן לדמיין שהקשר שבין המחשבה והתחושה היה מוכר גם למי שהמציא את השפה העברית, שהרי בתוך המלה המקראית "מחשבה" חבויה המלה "חש".





תגובה 1:

  1. טקסט מעורר מחשבה :)

    מחשבה נובעת מן המוח ה"חדש" שלנו, שיפצור מגניב שההומו-סאפיאנס הצליח לאלתר במרוצת תקופה יחסית קצרה של אבולוציה.

    התחושה לעומת זאת נובעת מהמוח ה"חייתי" שלנו, אשר אחראי על מגוון פעולות מוטוריות, פעולות מחשבתיות אינטואיטיביות, וכן, דחף לפעולה.

    גדולתו של האדם המודרני לטעמי היא ביכולתו לדמיין. זאת כולם יכולים, ואף צריכים.

    מתי-המעט, אלו שסוחבים את האנושות על גבה כמעין מטען חורג, אלו מתייחדים ביכולת הגשמת הדמיונות שלהם.

    המחשבה שלהם כה חדה, והיכולת החושית שלהם כה גבוהה, עד כי נדמה שיש באפשרותם להגשים את כל העולה על רוחם.

    אנו, בני-האדם הפשוטים, יכולים להשיג יכולת זאת בעזרת תרגול יומיומי של ניתוק, הרפייה, נשימות ואורח-חיים בריא, אשר יטיב עימנו ועם הסובב אותנו.

    לי באופן אישי, יש *תחושה* של שינוי באוויר :}

    השבמחק