יום שישי, 4 בנובמבר 2011

חמשת החושים



ניתן לצמצם את חמשת החושים לחוש אחד – חוש המישוש, כי השורה התחתונה היא שיש מגע בין התאים המתמחים בקליטה לבין מה שהם קולטים: אור, קול, ריח, טעם או לחץ. במלים אחרות: אנחנו נמצאים במגע עם העולם באמצעות החושים. 

חוש המישוש משותף לכל בעלי החיים אפילו לפחות מפותחים, אפילו לאמבות.


בכל רגע נתון כל אחד מאתנו קולט את המציאות בחמישה ערוצים, כמו יושב לו בכורסתו מול חמישה מסכי טלוויזיה שבכל אחד מהם מוקרן סרט שונה, אלא שבחלקם מוקרנים סרטים שכבר ראינו: כשהעין עצומה רואים חושך. כשהאוזן סתומה נשמע רחש הומוגני וקול נשימה. האלמנט החוזר על עצמו בחוש הריח הוא אוויר שנשאף ונפלט; בחוש הטעם – טעם הלשון. בחוש המישוש - המגע עם האדמה, עם הבגד, משקל החולצה על הכתפיים, הכובע על הראש, הנעליים... שפשוף המכנסיים בברכיים.

לא רואים כשעוצמים את העיניים. את האוזניים והאף ניתן לאטום. את הפה - לסגור. רק חוש המגע, שמפוזר על פני העור כולו, פועל, כמו העיר תל אביב, ללא הפסקה.

העולם מדבר אלינו בחמש שפות: שפת הצבעים, שפת הצלילים, שפת הטעמים, שפת הריחות, ושפת הנגיעות. כל אחד מאתנו יודע לתרגם כל אחת מחמש השפות האלה לשפת המחשבה (וממנה לשפת הדיבור) אבל אף אחד מאתנו לא יודע לתרגם צבע לצליל, צליל לטעם, טעם לריח, וריח לנגיעה.

קלקלתי את  הראייה שלי במהלך לימודיי לבגרות לאור מנורה חלשה במשך כמה חודשים; את חוש הריח במהלך ארבעים שנות עישון מסיבי מגיל 14; את השמיעה עם הגיל.

המוח זקוק לזרם מתמיד של תחושות. אם הזרם הזה נחלש הוא יורד מהפסים, ומתחיל להזות הזיות.  פסיכולוגים עורכים ניסויים בחסימת תחושות באמצעות מכל חסך חושי, שהמים שבו מחוממים לטמפרטורת הגוף, ואי אפשר לראות או לשמוע בו דבר. קראתי על סופרת שהייתה מכניסה עצמה מדי בוקר לארון קבורה כדי לקבל השראה. וודאי ניתן לקבל השראה גם מכניסה לזמן קצר למכל חסך חושי, אבל השהייה בארון קבורה הרבה יותר בטוחה.

אני נוהג לתבל את כל המאכלים שאני מבשל בתערובת של כורכום, פפריקה מתוקה, ג'ינג'ר, פלפל לבן, שום, ועלי דפנה. הטעם המעורב הוא טעם חדש, שאינני מזהה את מרכיביו מלבד הפלפל הלבן.

הסיפור המקראי על דניאל, שהצליח לספר לנבוכדנצר בפרטי פרטים חלום שהלה שכח, הוא היוצא מן הכלל שמלמד על הכלל – לכל חולם יש מפתח לחלומו שלו, לתחושותיו שלו, ולאף חולם אין מפתח לחלומו ולתחושתו של הזולת.

חושים אוהבים חידושים: כשהייתי ילד אמי הכינה סיר גדול של קציצות לאורחים מנהרייה. קציצות היו המנה שהיא הייתה הכי גאה בה, ואבי ואני אהבנו אותן מאד.  לאחר שהאורחים לא הגיעו אכלנו קציצות כל השבוע ומאז  לא יכולתי לאכול אותן יותר. אותה תופעה חזרה על עצמה כשעבדתי במטע דובדבנים, ואכלתי ואכלתי עד שנמאסו עלי הדובדבנים.

בנערותי אני זוכר שנסעתי בעמידה באוטובוס מלא נוסעים כשלפתע השמיעו ברדיו בפעם הראשונה איזה שיר של החיפושיות. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. לא ירדתי בתחנה שבה הייתי אמור לרדת כדי שאוכל להספיק לשמוע את השיר עד הסוף. כשאני שומע את השיר הזה היום הוא משעמם אותי.


יש לי שליטה על המראה שלי. אם חולצה שלי מתלכלכת אני יכול לכבס אותה, להחליף אותה. אני בוחר אם ומתי  אשמיע את קולי, אשתוק, או אאטום את אזני. אני מחליט אם ומה ומתי לאכול. מי יאסור עליי לנגוע, אפילו באש, אם זה מה שמתחשק לי? אבל אין לי, ואין לאף אחד אחר, שליטה על הריחות שהוא מפיץ ועל הריחות שמופצים אליו. זו תכונה שמייחדת את חוש הריח משאר החושים.

אותו קול נשמע רם יותר ככל שהוא מתקרב אלינו. בשיר השירים (ב, ח) "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" וכך הרעיה יודעת שאהובה מתקרב ובא אליה.

ישנם בעלי חיים שיש להם חושים שאין לאדם, שבאמצעותם הם קולטים: שדות חשמליים, שדות מגנטיים, קרינה תת-אדומה או על סגולה, קולות נמוכים מאוד או גבוהים מאד, שמעבר לטווח הקליטה האנושי, תנודות קרקע, גלי אולטרסאונד.
אפילו לצמחים יש תאי חישה: חמניות מגיבות לאור וזזות לכיוון השמש. לצמחים טורפים יש שערות חישה שמופעלות כאשר נוגע בהן חרק בגודל מתאים. עלי המימוזה הביישנית (שנקראת בפי העם בשם "אל תיגע בי") נסגרים בזה אחר זה כשנוגעים בהם.

לאורך ההיסטוריה עסקו הוגים רבים בשאלת ההבדל בין בני האדם לבין בעלי חיים. חלקם טענו שמכיוון שהאדם עומד כנזר הבריאה בראש סולם ההתפתחות... מותר לו לאכול בעלי חיים. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שיש בעלי חיים שיש להם חושים יותר מפותחים מאלה שיש לנו.

מטרתם העיקרית של החושים היא לעזור להישרדות הפרט והמין באמצעות מציאת מזון, או בן-זוג, או באמצעות איתור טורף מתקרב. כיום סכנת החיות הטורפות פחתה אבל החליפו אותן מכוניות. חושי הראייה והשמיעה מזהירים אותי מפניהן. חושי הטעם והריח (ותאריכי התפוגה) מזהירים אותי מפני מזון קלוקל. בחושך אני שולח את הידיים קדימה לאתר מכשולים.

הטבע סידר את החושים כך שהשגת מזון או פעילות רבייה כרוכים בהנאה, והיפוכם בסבל. החושים גם מעניקים לנו עונג לשמו. על כל אלפי מעשי אהבה נולד לאוהבים תינוק אחד.

חמשת החושים עוזרים לבעליהם לזהות אנשים, בעיקר חוש הראייה. יצחק שעיניו כהו נאלץ לסמוך על חושיו האחרים. הוא מתכוון לברך את עשו, אך חושש שיתבלבל בינו לבין יעקב. לכן הוא מבקש מעשו "עֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים וְאוכֵלָה...(בראשית כז). כי מטעמים כאלה רק עשו יודע להכין לו, וכך יוכל לזהותו בוודאות לפי חוש הטעם. יצחק ממשיך להפעיל את שאר חושיו כדי למנוע כל תקלה אפשרית. אך למרות שהשתמש בחוש השמע הריח והמישוש – הוטעה על ידי עורות הגדיים שעל ידי יעקב,  וזיהה אותו כעשו.
במיתולוגיה היוונית (איליאדה, ספר תשיעי) יש סיפור דומה. אודיסיאוס עיוור את עינו האחת של  הקיקלופ פוליפמוס, וחמק ממערתו עם אנשיו כשהם קשורים מתחת  לכבשים של פוליפמוס. הקיקלופ נאלץ להסתמך על חוש המישוש. הוא ממשש את הכבשים אך אינו חש באנשים שמתחתם.

ריכוז במחשבה מסיח את הדעת מן החושים ולהפך -אם יש לו לאדם חששות והוא רוצה להשתחרר מהם כל שעליו לעשות הוא להתרכז בחושים. זה בדיוק התהליך שמתאר ארנסט המינגווי בספר הזכרונות שלו  A Moveable Feast, כשהוא כותב שטעם הצדפות והיין הפיג את תחושת הריקנות שהייתה לו, וגרם לו להתחיל להיות מאושר ולתכנן תוכניות.

באנגלית משתמשים במילה FEEL גם לציון חישה, בעיקר לגבי שימוש בחוש המגע. אולי בהשפעת האנגלית דוברי העברית אינם מקפידים על ההפרדה בין מילות רגש למילות תחושה, ואומרים: חש בחילה; חש הקלה; חש כאב; חש מחנק בגרון- התרגש;  חש נפגע; חש נרדף; חש סכנה; חש עוינות; חש על בשרו; חש פחד; חש צורך; נוגע ללב; תחושת אפליה.

הביטוי המילולי באנגלית עבור "להרגיש עצוב" הוא "להרגיש כחול". בעברית הביטוי המסוים הזה לא נקלט אבל הביטוי האנגלי "בלק אאוט" נתקבל כחבר מן המניין בסלנג העברי.  לאחרונה נפתחה בנמל יפו מסעדה בשם "בלק אאוט" שבה  המלצרים העיוורים מגישים את האוכל בחשכה.

אמנים משתמשים בצבעים ומוזיקאים בקולות (ויש אומרים שטבחים בטעמים ובשמים בריחות) ליצירת יצירות. בכל יצירה מאורגנים מרכיביה באופן שניתן לשחזרו. לכל יצירה יש מקור ויש נמען. בכל ענף של יצירה יש מסורת, יש דמויות מופת, יש ערכים ויש ביקורת. חוש המישוש בולט לעומת החושים האחרים במיעוט השימוש בו לצרכים אמנותיים.

תעשיית הדפוס - על ספריה, עיתוניה, ביטאוניה, ומתחריהם הדיגיטאליים - מושתתת כולה על חוש הראיה. כך גם לגבי תעשיות האופנה התכשיטים והאיפור. תעשיית הקולנוע פונה, כפי שרומז שמה, גם לחוש הראייה וגם לחוש השמיעה, שאליו פונות גם חברות התקליטים ותחנות הרדיו. תעשיית הבשמים מושתתת כולה על חוש הריח. תעשיית המזון והמסעדות על חוש הטעם. ענף הזנות פרוץ לכל החושים.
שימורי מזון מיועדים לשימוש מאוחר. כך גם לגבי הצילום, הקלטת הקול, ובקבוקוני הבושם. רק לחוש המגע עוד לא המצאנו שימורים.

לנו יש אותם אברי החוש, את אותם החושים ואת אותן התחושות שהיו לדורות הראשונים. צייר המערות שהמציא את הרישום לפני עשרות אלפי שנים גילה שניתן להעתיק את קווי הגבול של המשטחים שראה באמצעות מריחת צבע על גבי קיר. המעבר למריחת צבע על בד או על נייר הוא רק  שכלול של אותה המצאה נושנה.

הצבעים המלאכותיים בתקופת התנ"ך היו קשים לייצור ויקרים לרכישה. על רקע זה כשקוראים את הפסוק המתאר את כבודו ועושרו של המצביא הכנעני סיסרא ("שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל". שופטים ה, ל) מבינים ששפע של בדים צבועים היה אז רק לעשירים. כיום שפע צבעים הוא נחלת אחרון העניים, ואף אחד לא מתייחס אליו כאל משהו שראוי להבליטו, כמו שאף אחד לא עושה עניין מזה שיש לו חלון מזכוכית, אבל בתקופת התנ"ך היו חלונות שכאלה בבית המקדש ולא בבתי המוני בית ישראל. 

החושים של האדם המודרני, בעיקר העירוני, מנוונים לעומת אלה שהיו בשחר ההיסטוריה לציידים-מלקטים. חושים מפותחים יש כיום לבני שבטים "פרימיטיביים" ("בלתי מפותחים") כמו הבושמנים באפריקה, האבוריג'ינים באוסטרליה, או חלק מן האינדיאנים באגן האמזונס.

ברומן "דון קישוט" מסופר על תחרות יין. אחד השופטים ציין שיש ביין טעם של ברזל. השני טען שיש בו טעם של עור. אנשים בקהל לגלגו עליהם עד שהיין נגמר ובתחתית החבית נתגלה מפתח קשור ברצועת עור.


לגיבור הקומיקס "סופרמן" מיוחסים חושים מפותחים במיוחד: ראייה למרחק, ראייה דרך חומר מוצק, ראייה  מיקרוסקופית, ושמיעה חדה במיוחד. יכולות אלה מבליטות את העובדה שהחושים של בני האדם מוגבלים למדיי.

הסרט היפני "טמפופו" משנת 1985 עוסק באוכל ובמין. יש שם סצנות כמו: העברת חלמון ביצה מפה של מאפיונר לפה של אהובתו; אכילת צדפה מכף ידה של צוללנית; התבוננות במרקם של מרק אטריות וחזיר; זקנה שמתגנבת לחנות מזון וממששת בלהיטות את הפירות הגבינה והלחם בלי לשלם.

הגיבור בסרט היפני "זאטואיצ'י" (1989) הוא סייף עיוור שגובר בקלות על כל סייף פיקח שמנסה לתקוף אותו מכל כיוון. זאטואיצ'י מתפרנס מחוש המישוש (עיסוי) ומחוש השמיעה (מהימורים, שבהם הוא תמיד זוכה בגלל שהוא יודע על פי צליל הקוביות את המספר שעל גבן).

בסרט "חמשת החושים" (1999) של במאי הקולנוע הקנדי ג'רמי פודסווה, מוצגים חמישה אנשים על רקע סיפור היעלמותה של ילדה קטנה בגן משחקים. כל דמות מייצגת חוש מחמשת החושים. את חוש השמיעה מייצג מוזיקאי ששמיעתו נחלשת מיום ליום, והוא מנסה לחרוט בזיכרונו צלילים שאהובים עליו במיוחד. את חוש הריח מייצג שרברב שמסוגל להריח את ריח האהבה. את חוש המגע- מסז'יסטית. את חוש הראיה- מציצן. את חוש הטעם- אופת עוגות.

בסרט "שרלוק הולמס", הולמס (רוברט דאוני) נחטף על ידי שליחיו של לורד בלקווד, שחוסמים את עיניו במטפחת. בפגישה ביניהם שואל אותו בלקווד אם יש לו מושג היכן הוא. הולמס מתאר בפרטי פרטים את תחנות הריח שבדרך ומסיים בהצהרה גאה שחסימת עיניו הייתה מיותרת.


תגובה של ידידי גרשון אדלשטיין: 



אשתי חלתה.
התוצאה: אני מופקד על הבישול.
אני אוהב מרק; לכן ההחלטה נופלת: אבשל מרק ירקות.
אני פותח את המקרר ומבטי נופל על סיר קטן. פותח את המכסה ומגלה את תוכנו.
יש בו שלוש כנפיים של עוף ובצל שלם, בעיניי מכוער.
אם אבשל ירקות בציר המוכן אקבל מרק. שימוש בשאריות מאתמול קוסם לי.
פותח שוב את דלת המקרר ומוציא גזר, שורש פטרוזיליה, גבעולי כרישה וברוקולי.
עולה בדעתי שכל כבודת הירקות תצליח ליצור מרק טעים ליום חורף קר.
משהו מטריד אותי, משהו חסר; באותו רגע אשתי מבקשת: "בשל כמה תפוחי אדמה"
נכון שכחתי שחסרים תפוחי אדמה.
אני ניגש אל סל הירקות ומוציא שלושה בולבוסים, לא במיוחד יפים. האם ללכת למכולת? המחשבה לצאת מהבית לא נעימה,
קר בחוץ ויורד גשם. אני מרגיש את הסלידה, לא בא בחשבון.
לוקח את הקלפן ומתחיל לקלף. ברגע זה נזכר בזאב ידידי והשיחה שניהלנו על החושים.
מחליט להתנסות. הקלפן מחליק על התפוח ומוריד שכבה דקה של קליפה. יד שמאל שמחזיקה בירק, מרגישה מגע חם ומחוספס.
יד ימין נוגעת בפנים התפוח ומרגישה לחות מעט קרה. הקליפה - בצבע חום של אדמה, הפנים - לבן כתלבושת כלה.
את התפוחים המקולפים אני מניח על קרש עץ, המגע עם העץ שונה. אין לי הסבר מילולי על המיוחד במגע עץ.
אני לוקח סכין ומבחין במגע עם הפלסטיק של הידית. לאחר כמה דקות, לא יודע כמה,  מתעורר למחשבה ששכחתי את הניסיון.
אני מגלה שחתכתי את התפוחים לריבועים קטנים.
איך עשיתי את זה מבלי להבחין שידי חותכת את הירק?
 שוב חזרתי להתנסות. עכשיו אני מטפל בגזר, החיתוך קשה, כל תנועה לא זעירה יכולה לגרום
לפצע; זה מאוד לא רצוי; אני יודע כמה קשה לרפא פצעים אצלי. כך אמר לי אחד מרופאי בית החולים כאשר אושפזתי
בגלל התקפת לב. לעיני הופיעה תמונה של מיטת בית חולים.
הבא בתור - הבצל, חתוך ריבועים ריבועים שמתפרקים למגע.
 אני לא זוכר כיצד שפכתי את ציר המרק מהסיר הקטן לסיר גדול יותר - שוב שכחתי.
המגע עם הברוקולי מזכיר לי בגד עשוי פרווה בעלת שערות עדינות למגע. הגבעול, לעומת זה, מזכיר עץ עם קליפה קשה.
צבע הברוקולי ירוק עמוק כזה שהייתי רוצה להשתמש בו בציורים שלי.  אני מסיר את הקליפה, לא נעים.
אם אני חותך לעומק אני מפסיד חלק גדול של הפנים הרך. חבל על ההפסד.
אבי היה תמיד אומר שחייבים לקלף את קליפות הירקות והפירות דק ככל שניתן, חבל להפסיד חלק מהפרי. חשבתי שאנחנו עניים ואין לנו מספיק כסף
לקנות אוכל, חייבים לחסוך.
שכחתי להוסיף שום. שום הוא טוב לבריאות שלי, שמעתי ששום טוב לזרימת הדם. אני מבחין כיצד אני מוריד את קליפת השום, יש דרך
טובה לקלף שום מבלי להפסיד מתוכו. אני חותך את השום לחתיכות גדולות. המגע עם השום מגלה בתוכו נוזל דביק;
הרגשה לא נעימה. אני פותח את הברז וזרם המים שוטף את נוזל השום שדבק באצבעותיי. צבעו הלבן של פנים השום מעורר
משהו חיובי, נעים. אני נזכר בתכניות בישול: יש להקפיץ את השום והבצל בכדי להוציא את טעמם. אני שופך מעט שמן זית ירוק לסיר,
כאשר השמן מספיק חם אני מוסיף את השום והבצל לטיגון קצר. הטיגון מזכיר לי שיש להוסיף תבלינים. אני ניגש לעגלת התבלינים
לוקח מלח ופלפל אדום מרוקאי. הפלפל הזה חריף ויש להוסיף כמות קטנה. בעצם לא טוב להוסיף פלפל חריף, לאשתי יש כאבי בטן
והפלפל עשוי לגרות את קיבתה. במוחי מופיע רעיון להוסיף טרגון. איני יודע כיצד התבלין הזה הגיע אלינו.
מעולם לא השתמשתי בו. לנסות? אני חושש. מוריד את העטיפה ומריח. הריח טוב. בלי מחשבה נוספת מוסיף כמות קטנה לתבשיל.
איני יודע מה קרה בין טיגון השום לרגע בו שפכתי חלק מהירקות לסיר עם הציר. כאן נזכרתי שאשתי בקשה לבשל כל ירק לחוד.
קודם הגזר שהוא הקשה מכולם ודורש בישול ארוך יותר, לאחר מכן הברוקולי, ולבסוף תפוחי האדמה.
הסיר חם ומגע מקרי אתו מקפיץ לי את היד ברגש של בהלה. לאחר מכן אני מוצא עצמי ישוב בכורסה, המרק נשכח.
איני זוכר כמה זמן ישבתי עד שלפתע אני קם בבהלה, המרק! בזהירות אני מוציא ריבוע תפוח אדמה וגזר ומועך אותם על קרש החיתוך -
הם עדיין קצת קשים. אני מחליט לבשל אותם עוד חמש דקות. איני יודע למה דווקא חמש דקות. אני חושש לשכוח, לכן נעמד מול הסיר
ומחכה. לאחר זמן מה אני מכבה את להבת הגז. מה עשיתי אחר כן לא זוכר. יש בי תחושה עמומה שיש לעשות עוד משהו, כן - לטעום את המרק.
ניגש לסיר לוקח כף ביד וטועם – נפלא! הריח מגרה, המרקם צבעוני נעים לעין, והטעם מצוין, הירקות נמסים בפה.
אני מרוצה וחושש. האם גם היא, אשתי, תמצא בו נחמה?   
כל ההתרחשויות האלה חצי שעה של בישול, נראה שכל החושים השתתפו בהם, ובין מעשה אחד לשני... שכחה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה