קבל עדכונים באימייל

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

חוש הריח


האור מעורר דרך חוש הראייה. השעון דרך חוש השמיעה. כבר יש שעון רוטט שמעורר דרך חוש המגע. חסר רק שעון שמדיף ניחוח של קפה בזמן שהוא מצלצל ורוטט.



לאחרונה התפרסמו מחקרים רבים על ההשפעה הרבה שיש לפרומונים על ההתנהגות המינית של בעלי חיים ובכללם בני האדם.  הבעיה היא שקליטת הפרומונים בחוש הריח אינה מודעת. כשאני מתקלח, מכבס את בגדיי, מתיז מי גילוח על פניי - ייתכן שאני פוגם במסרים המיניים שאני שולח לסביבה (ולהפך, כמובן). מה גם שכמות קולטני הריח גדולה בהרבה מכמות קולטני הטעם, הראייה, המישוש והשמיעה. לשם מה צריך שתהיה לנו כמות כזאת של תחנות קליטה? יתכן שזאת ההוכחה לכך שהעיקר נוהג להתחמק מן התודעה, והאדם אינו נבון כפי שמעלילים עליו. 




ברחוב אני מריח מדי יום את הריחות הבאים: אמבה (מנגו) ובשר צלוי בסטיקייה בצומת פת. בגינות הבתים: הרדוף, פלפלון. זבל בפחי אשפה (בעיקר ביום חם), בנזין ונפט בתחנת דלק. עוגות ולחם בחנות. פה ושם אני נחנק מעשן של סיגריה, למרות שעישנתי חפיסה ביום במשך ארבעים שנה. היום עמדתי כמה דקות והתבוננתי בעבודתם של שלושה פועלים ליד משאית זבל של עיריית ירושלים בכניסה לשכונת גבעת מרדכי. לא ניכר על פניהם שהריח דוחה אותם. נדמה שלא רק שאנשים מתרגלים לצחנה, אולי הם אפילו מתאהבים בה. 
ריחות הבית: זבל בפח האשפה, סבון, מי גילוח ושמפו במקלחת; אקונומיקה, נוזל לניקוי רצפות, הפרשות בארגז החול של החתולה,  צמחי ריח כמו רוזמרין ומרווה במרפסת. כביסה -לפני ואחרי.
ריחות מהמטבח שלי: ריח חציל נשרף. ריח של אורז ממש בסוף הבישול שלו. לחם בתנור.

ליד הסופרסל בשדרות עגנון בירושלים סוללים כביש חדש. נישאים שם בצומת בשבוע האחרון תימרות אבק. הבוקר עברתי שם וריח האבק הזכיר לי איך התעלפתי מרוב אבק בתוך זחל"מ באימון בטירונות של הנח"ל המוצנח. מיד נזכרתי גם במשולש הבד שהיה לי בתור חובש, שאתו כיסיתי את האף בניסיון לחסום את האבק.

שמתי לב שאנשים מעירים בכעס רב על ריח-לא-נעים-מהפה או מהזיעה של הזולת. מקבל ההערה עלול להיעלב, ולהתחשבן עם בעליה לכל ימי חייו. אחת החוויות הבלתי נעימות ביותר שניתן להעלות על הדעת, היא הפרחת נאד בדייט, או כניסה לבית זר אחרי שדורכים על "מוקש" במדרכה. אפילו אם כולם מתעלמים מהנאד - ה"בעל תוקע" מרגיש אשמה בעוצמה מרבית. אם יש כלב בסביבה תמיד מאשימים את הכלב, בשביל להקל על הנוכחים. הנושא  הזה כל כך רגיש ואינטימי שאני לא מעז כמעט לספר עליו סיפורים אישיים. קשה לי להגיד בחברה, ואפילו בחוג המשפחה, את המלים "פלוץ", "נאד" או "חרא". אני חושש ממה שיחשבו עליי. יש על זה טאבו. "אסור להגיד מלים לא יפות בחברה", ומי שאומר אותן אומרים עליו ש"יש לו פה מלוכלך". יש מי שאחרי הפרחת מילה מצחינה מתנצלים ואומרים: "סליחה על המילה" או אפילו: EXCUSE MY FRENCH
 
איך הפרח יודע להפיץ ריח שיפתה את החרקים? האם החרקים אמרו לו?

המדורה הפיצה בנוסף לחום גם אור וגם ריח. החלפת אור המדורה באור חשמל הרחיקה מאתנו את הריח. לאדם המודרני יש פחות הזדמנויות להריח ריחות, בעיקר רעים, ונדמה שעם הזמן זה גורם לניוון של חוש הריח.

אני מתחיל להריח את השמפו הסבון ומי הגילוח לפני שאני משתמש בהם.

קטפתי ענף פלפלון, מוללתי אותו והרחתי. לאחר כמה דקות התעטשתי, כנראה בגלל שהריח גירה מדי את שעריות האף. אחר כך מוללתי ענף של ברוש, והרחתי את ריחו החריף. ליד הגן הציבורי קטפתי פרח הרדוף, עם ריח דומה לריח וניל.

בדרך לבית המרקחת חשבתי שהצמחים לא רק מזינים אותנו, מהנים אותנו בצורתם ובצבעיהם, ומחליפים את דו תחמוצת הפחמן בחמצן - הם גם מעשירים אותנו בריחם.
הרחתי פרח לבן ענק מאיזה עץ שגדל ברחבה של תחנת דלק. היה לו ריח של בושם נדיר. קטפתי אותו, כי חשבתי שזה רכוש הציבור, אבל בעל תחנת הדלק יצא אליי והעיר לי שהשקיעו המון כספים בטיפוח הגינה והיא נועדה לכולם. בבית מצאתי ל"שלל" אגרטל הולם וצילמתי.
אחרי שצילמתי נפתח לי התיאבון, בערך שעתיים לפני השעה שבה אני רגיל לאכול ארוחת ערב. אולי בגלל כל הריחות האלה, ואולי רק בגלל הריח המיוחד של הפרח הלבן.

כבר שנים אני אוכל בערב דייסת קוואקר עם קינמון, ורק אתמול עלה לי רעיון נפלא להריח את הקינמון- איך לא חשבתי על זה עד כה?

היום קטפתי מהעציץ שבמרפסת המטבח ענף גדול של מרווה. הדלקתי אותו בתוך מאפרת נחושת על חלון חדר השינה. הרוח שנשבה פיזרה את העשן הריחני בכל רחבי הבית.

מוללתי רוזמרין במרפסת וגיליתי שמקרוב אני מריח היטב. חשבתי שצריך להמציא משהו מקביל למשקפיים כדי להריח מקרוב בלי לקרב לאף את מקור הריח.


 עגנון הוא הסופר החביב עליי. כשנודע לי שכתב סיפור קצרצר בשם "חוש הריח" הלכתי להוט לספרייה העירונית הסמוכה לקרוא את הסיפור. המספר כתב "הסוכה מריחה". העירו לו שלא הסוכה מריחה אלא האדם מריח. בגלל כבוד העברית בדק המספר וחקר עד שגילה בנס ב"תהילים" שהצדק איתו, ואפילו בא לו מהחלון לפנות בוקר ריח של "דפנא", ושמע קולות נפלאים של צפורים.


לפני כארבעים שנה, כשהייתי סטודנט, חיפשתי דירה להשכרה מול מאפיית אנג'ל. האיזור היה אפוף בענן ריח נפלא של לחמניות טריות, אבל על הצמחים בגינת הבית שבו הוצעה הדירה הייתה שכבת אפר מארובות המאפייה. כמובן שלא שכרתי את הדירה, אבל הצטערתי על הפסד הריח. 

באיחור של 40 שנה הבנתי מדוע בסלנג הצבאי "צ'יז" זה שם הריח של הגרביים לאחר מסע ארוך במיוחד. הריח הזה דומה לריח "הגבינות המסריחות" (מעובש). שם הריח "צ'יז" נקרא על שם מקור הריח, וכך לגבי רוב הריחות. יוצא דופן שיש לו שם מיוחד משלו הוא הפלוץ, על שמותיו הנרדפים: "נפיחה", "נאד" (קיצור של נאד נפוח), "אוושה". לפי הרמב"ם: "רוח מלמטה", "עיטוש".

בסלנג העברי יש, משום מה, שימוש נרחב במילים נרדפות לריח רע:
מצב חרא, ג'ורה, ביוב, מסריח, בן אדם זבל;
"דרקון"- אדם בעל ריח רע מהפה;
"בושם שירותים" - כינוי לבושם מסריח במיוחד שריחו מזכיר שירותים.  
"אִיף סָאן לוֹרֵן" - כינוי לבושם מסריח או מזויף.
"גרעפס"- גיהוק.
קקי
שטינקר - מילה באנגלית שמשמעה מסריח ומובנה, בעברית ובאנגלית - מלשין.
מסריח מכסף. 
להסניף קוקאין – להריח. (המילה להסניף מקורה באנגלית)

השם הלטיני של בושם - Perfum נגזר משתי המלים Per = דרך ו-Fumar = עשן. אותה הבנה עומדת מאחורי המלה המקראית "קטורת". הקטורת הבוערת העלתה בבית המקדש עשן ריחני. בהשראת המילה "קטורת" נוצרו המלים: "קטר" "קיטור" ו"מקטרת". הקטרים הראשונים העלו עשן(קטר חשמלי אינו מעלה עשן). מקטרת מעלה עשן ומדיפה ריחות שונים של טבק. "לקטר" בסלנג משמעו להוציא קיטור במטרה לשחרר לחץ.

מה אנחנו לא עושים על מנת למנוע מן הזולת את ריח הגוף שלנו: מתקלחים, מתבשמים, מכבסים, מרססים את בית השחי בדיאודורנט, מדליקים קטורת, מדליקים גפרור אחרי חירבון. ולמה? נפוליאון היה מודיע לז'וזפין אהובתו שבועיים לפני פגישה שלא תעיז להתקלח.

A smell is worth a thousand pictures
ריח אחד שווה אלף תמונות

4 תגובות:

  1. אולי צריכים להחביאה את ריחות הגוף בגלל הפרורמונים שהם משחררים. זה מגרה, וכולם היו רק מזדיינים, לא היו עובדים....

    השבמחק
  2. האמנית סבינה סעד כתבה לי שכל אחד מילידי הארץ ,שהיא מספרת לו על סידרת הציורים שלה על נייר אריזה של תפוזים, מיד ניזכר בריח שהיה עולה מהם. כשהייתה ילדה קטנה באיטליה אספה ניירות כאלה, ולא
    זכור לה שום ריח מהם, למרות שהיא מחשיבה את עצמה כרגישה לריחות.

    השבמחק
  3. סבינה סעד הוסיפה להערה הקודמת שלה את הדברים הבאיפ:
    בספרות ובאומנות מופיעות הרבה הדמויות של הסירוניות, בתולות הים, שחציין אישה וחציין דג.יש המסבירים כי הציורים האלה מקורם בריח של אישה שטוענים שהוא דומה לריח של דג. המעניין הציור של האמן מגריט שצייר במקום הסירנה שחצייה העליון גוף אישה וחצי פלג גופה התחתון זנב דג בדיוק את ההפך: דמות שחצי הגוף העליון שלה ראש דג והתחתון רגלי אישה. ראו
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1145980&passok=ok

    השבמחק
  4. ועוד הערה של סבינה סעד: לגבי ריח של פרחים. אני ,שגידלתי עשרים שנה פרחים מכל סוגים, ליצוא, יכולה לספר לך שרוב הפרחים שמגדלים באופן מלאכותי הם נטולי ריח, כי פיתחו זנים שאין להם ריח. מכיוון שהרבה פרחים היו מיועדים לבתי חולים העדיפו לקנותם בלי ריח. גם בגלל שהיו אנשים שלא אהבו ריחות חזקים. כנראה בגלל זה לא שמת לב לריח שלהם, כי פשוט לא היה.רק בשנים האחרונות יש שוב דרישה לפרחים עם ריח

    השבמחק