קבל עדכונים באימייל

יום ראשון, 15 במרץ 2015

שם צבע


שמות הצבעים באנגלית שייכים לרובד הגרמני (האנגלו-סקסי) של האנגלית, ולכן, ככל הנראה, קשה לדובר אנגלית להבין מה הייתה המשמעות המקורית של כל מילה שכזאת, ונדמה לו שהיא נקבעה  באופן שרירותי.

בעיה דומה יש בעברית לגבי שמות החודשים העבריים שמקורם בבבל, שמות המספרים העבריים שמקורם בשפה האכדית, ושמות האותיות העבריות שמקורם בפיניקית.

בשפה העברית יש רובד שלם של מילים ארמיות שקשה להבינן. בין המילים הארמיות שקשורות לצבעים נמצא את "גוון" (המילה צבע בארמית) שממנה נוצרו המילים "כגון", "רבגוני" ו"חדגוני";  המילה "ססגוני" [צבעוני] מקורה בתרגום של אונקלוס למילה תחש. האגדה מספרת שתחש היה בעל חיים שנברא במיוחד כדי שניתן יהיה לעשות מעורו יריעות צבעוניות לאוהל המשכן במדבר. מ"סומק", המילה הארמית לאדום, נוצר הפועל להסמיק.

למזלנו, שמות הצבעים העיקריים בעברית הם מקוריים שלנו.

וכך יכול כל דובר עברית להתרשם מעושרה כשהוא מבין מייד שהצבע האדום מקורו בדם; כשהוא יכול לנחש שלפני שהמציאו את המילה אדום אמרו שהוא "כמו דם"; כשהוא יכול לקשר את האדום גם ל"אדם" ול"אדמה" שנגזרות אף הן מן השורש "דם". האדם, על פי הסיפור המקראי, נוצר מאדמה. צבע האדמה הוא צבע אדמדם, ובעיקר של אדמת החמרה העשירה בתחמוצות ברזל. המילה "חמרה" מקורה ב"אַחְמָר" הערבית, שמשמעותה "אדום". חמרא בארמית משמעותה יין, ויין צבעו בדרך כלל אדום.

באופן דומה ניתן להבין שאפור מקורו במילה אֵפֵר, וכחול מקורו בחומר שנקרא כָּחַל ששימש לאיפור העין.

בתנ"ך מופיעים לעתים דימויים שמסייעים אף הם להבנת המשמעות של שמות הצבעים, כגון:

אדום נראה כמו דם (מלכים ב, ג, כב) וכמו יין (משלי כג, לא);

ירוק נראה כמו עשב (בראשית א, ל), או כמו דשא (מלכים ב, יט, כו);

לבן נראה כמו חלב (בראשית מט, יא) או כמו שלג (ישעיהו א, יח);

שחור נראה  כמו עורב (שיר השירים ה, יא), או כמו עור שזוף (שיר השירים א, ו).
 

לעתים אנו מבינים יותר את הצבע בגלל ששמו קרוב למילה אחרת, וכך - המילה "חוּם" - קרובה למילה "חָם", ולמילה "חמה" שהיא מילה נרדפת ל"שמש"; ואכן "חוּם" נמנה על הצבעים החמים (כגון אדום וצהוב) לעומת הכחול והירוק שנמנים על הצבעים הקרים.

"צהוב" - קרובה ל"זהב".
"כחל" קרובה ל"גחל" [1], והצביעה במקור, ככל הנראה, על צבע קרוב לשחור.

"תכול" - קרובה ל"כחול".

"צבע" [2] קרובה ל"טבע", בגלל שנהגו להטביע או להטביל את הבד בצבע. (מכאן נגזרה גם המילה "אצבע" כי מטביעים את הבד בצבע באמצעות האצבעות).

"אפר" קרובה ל"עפר" [3].

לעתים נגזרות משמות הצבעים מילים שמשמעותן מתבהרת בגלל שאנחנו מבינים על איזה צבע מדובר וכך: איפור מאפר, ורד מוורוד, ירקות מירוק, לבנה[ירח]ולבנון מלבן, מִכְֿחוֹל מִכָּחוֹל, שָחָר משחור.

הערות

[2] שם

[3] שם, בתוספת הצבעה על פסוק יט באיוב פרק ל: "וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר"   

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

מחשבה ותנועה - איך לעשות תנועות שאף פעם לא עשיתי

א. מבוא - החושך שקדם לחושך

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. 
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. 
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר!"
(בראשית א-ג)

אלוהים ברא את האור. כידוע, ביום הראשון אבל את המאורות הוא ברא רק ביום הרביעי. כלומר, היה אור לפני שהיו גופים שהפיצו אותו, והגופים האלה נקראו על שמו של האור. האגדה מספרת שהאור הזה נקרא בשם אור הגנוז. מדובר באור רוחני, שבאמצעותו ניתן לדעת הכל. פחות שמים לב לכך שבאותם פסוקים ממש נזכר חושך שקדם לחושך. החושך שאנחנו מכירים הוא העדר אור, הוא הצד האפל של כדור הארץ, הוא הצל שמטיל העץ על המדרכה, אבל החושך על פני תהום היה משהו עצמאי, שאינו תלוי באור לקיומו, שקדם לבריאת האור הגנוז, וקדם לבריאת האור של המאורות.
למה הדבר דומה? לאפס שבמספרים, שיכול, בגלל שהוא אחד, למרות שהוא אינסופי, להיות אחד. אבל האפס שאנחנו מסמלים בעיגול הוא האפס שנברא, מבחינה לוגית, אחרי האפס המקורי, האמיתי, שקודם לכל צורה.

ואם האגדה מייחסת לאור את הידע המוחלט ניתן ללמוד ממנה גזרה שווה לגבי החושך ולומר שהוא מסמל את חוסר הידיעה המוחלט. וכמו שהאפס הוא המקור לכל המספרים, חוסר הידיעה המוחלט הוא המקור לכל הידיעות, לכל התנועות - הידועות ושאינן, עדיין, ידועות. 

ב. איך לעשות תנועות שאף פעם לא עשיתי?

כשעושים שכיבות סמיכה חוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. סופרים את כמות השכיבות, כדי להשוות את התוצאה הנוכחית לתוצאות קודמות או ליעד המבוקש. החזרה, הספירה, ההשוואה והחתירה למטרה הן כולן פעולות של המחשבה, והמחשבה היא האויבת של התנועה החדשה.

הידיים מכירות בעיקר את מה שמקדימה - התנועות החדשות מתחבאות מאחורי הגב. במקום להבריג בורג שנמצא לפני הבטן נסו נא להבריג בורג שנמצא מאחורי הגב...

רקדנים מחפשים תנועות חדשות. אם הם מגלים תנועה שהיא יפה בעיניהם הם זוכרים אותה, רושמים אותה בכתב תנועה, ומפתחים אותה עד שהיא נכנסת לרפרטואר של ההופעה. הבחירה, הזכירה, הפיתוח, הפקת התועלת כל אלה הן התערבויות של המחשבה בתנועת הגוף, והמחשבה היא האויבת של התנועה החדשה. וכך גם לגבי המוזיקאים.

יוגה מורכבת מתנוחות ידועות ומתנועות ידועות שחוזרים עליהן שוב ושוב. לכל תנוחה יש משמעות, לכל תנועה יש הסבר מסורתי. מי שיודע מלמד את מי שאינו יודע. כשמחפשים תנועות חדשות כדאי להתרחק מן המורים ומן המסורות. מן הלא יודע ששואף להיעשות ליודע, כדאי לצאת מן הגן של הגורואים.

עם התנועות החדשות אי אפשר להופיע, ואת התנועות החדשות אי אפשר ללמד, אפילו שם אין להן, אבל אחרי שמגלים אותן מבינים שבמקום שהמחשבה תשפיע על סוג התנועות ועל איכותן, התנועות החדשות מביאות בעקבותיהן רוח חדשה.


למה הדבר דומה? למלים הלא ידועות שמורכבות מאותן אותיות כמו המלים הידועות. ניקח לדוגמה את שלש האותיות הראשונות: א-ב-ג. ניתן לבנות מהן מילה אחת ידועה - אגב, ועוד חמש מלים שאינן ידועות: אבג, באג, בגא, גאב, גבא, ועוד המוני מילים בשינוי תנועה: לא רק של כל אחת מהחמש אלא גם של האחת המוכרת, כמו אֶגֶב, אִגָב וכן הלאה. כלומר, כל המילים הידועות, שהן המילים בפועל, מהוות חלק קטנטן מן המלים שבכוח, שאינן ידועות. ומי שיקרא את המלים האלה בקול רם יתקיים בו הפסוק: שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע (תהילים פא, ו).
*
ראו וידאו:
https://www.youtube.com/watch?v=_eJRTwYQyGs



Thought and movement 
How to make movements I never did before?

"In the beginning God created the heavens and the earth.
And the earth was... and darkness was over the surface of the deep...And God said, Let there be light!"


God created the light, As we all know, in the first day of creation, but the sun moon and stars (The Luminaries) had been created only on the fourth day. That is, there was light before there were bodies to spread it. Legend has it that this Hidden Light of Creation (Hebrew: Or Ha'Ganuz) is a spiritual light, by which you can know everything. Less noticed is that in those same verses appears darkness that had been created previous to the darkness that we know as the absence of light (or as the dark side of planet Earth, or as the shadow cast by the tree on the sidewalk). The Darkness that was over the Surface of the Deep was something independent, it was not dependent on the existence of light for its being, it preceded the creation of the Hidden Light, and preceded the creation of the light of the luminaries.
This may be compared to the Zero in the numbers, which can, because it is one, although it is infinite, be one. But the zero we represent by a circle is created, logically, after the original zero, which precedes all forms.

And if the legend ascribes to the Hidden Light absolute knowledge we can learn from it about the darkness and say that it represents the absolute lack of knowledge. And as zero is the source of all the numbers, the absolute lack of knowledge is the source of all knowledge, all movements - those that are known and those that are, yet, unknown.
When doing push-ups we repeat the same movement again and again. We count their number in order to compare the present results with previous results or with the expected result. Repetition, counting, comparison and the pursuit of a certain achievement are all acts of thought, and thought is the enemy of any new movement.

The hands mainly know what's ahead - the new movements hide behind the back. Please try to turn a screw behind your back in place of before your abdomen...

Dancers are looking for new movements. If they find a movement that is pretty in their eyes they remember it, record it in motion-writing, and develop it until it enters to the repertoire of the show. Choice, remembering, development, utilization - all these are interventions of the thought in the movement of the body, and thought is the enemy of any new movement.

Yoga is comprised of  known postures and known movements which  repeat again and again. Each posture has a meaning, every movement has a traditional explanation. Those who know teach those who do not know. When looking for new movements it's better to stay away from teachers and from traditions, from the ignorant who aspires to become a guru.

With the new movements it is impossible to perform, and the new movements can not be taught, they even do not have a name, but after discovering them you"ll understand that instead of thought poisoning the type and the quality of your movements, new movements necessarily lead to a NEW SPIRIT.
  

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

מחשבה ותחושה


מבוא

לפני כשלושים שנים גיליתי שאני משקיע יותר מדי תשומת לב במחשבותיי ופחות מדי בתחושותיי; הייתי בעיניי כמי שקורא בספר תוך כדי הליכה בלי שאף אחד יבחין בכך. שמתי לב שכאשר אני שקוע כך בעולמי הפנימי הסובב אותי מעומעם, דהוי וחסר חיות. גם כשהייתי מרוכז בעשייה, אפילו בצפייה בטלוויזיה, נדמה היה לי שכל מה שלא היה ממש מול עיניי – התייבש מחוסר טיפוח. עם הזמן כיניתי את התופעה הזאת בשם כשל תחושתי נרכש. כששתיתי קפה הייתי ער לטעם הלגימה הראשונה ולטעם הלגימה האחרונה. כשעישנתי סיגריה הייתי ער לטעם השאיפה הראשונה ולטעם השאיפה האחרונה.
התגלחתי כדי להיות מגולח. לא נהניתי להתגלח. התלבשתי כדי להיות לבוש, ולא עניין אותי איזה צבע של חולצה הולם את צבע עיניי. לעתים שמעתי רעש של מטוס שעבר מעלי כשכבר היה מרוחק מאד ממני. במהלך שיחה לא הייתי קשוב לקולי או לקולם של אחרים. העיקר היה בשבילי התוכן של הדברים, לא מי אומר אותם, ולא איך הם נאמרים.

בחלומות נדמה היה לי שאני מרבה בתחושות וממעט במחשבות, אבל דימוי תחושה הוא בסיכומו של דבר סוג של חשיבה. מה גם שהחלומות לא נבעו מרצוני החופשי.

אני משוכנע שבילדותי היה איזון בין מחשבותיי לתחושותיי. איזון זה התערער ככל שקראתי יותר ספרים.  הלכתי ברחובות כצל בלי גוף, כשכל בדל של מציאות מדרדר את מוחי לסערה של אסוציאציות מילוליות חסרות תועלת.
 
נזכרתי שכשלמדתי פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, נתקלתי בשאלת היחס בין מחשבה לתחושה שוב ושוב, אלא ששם היא הופיעה בלבוש שונה. לגבי הפילוסופים לאורך הדורות החושים הם מצד אחד המצע שעליו מפתח האדם את מחשבותיו, ומצד שני הם המכשול שמונע ממנו להגיע אל האמת. לעומתם הוגי הדעות הבודהיסטים ממליצים לאדם לשאוף להארה שריקה הן ממחשבות והן מתחושות.

  איור לבעיית חוסר האיזון שבין המחשבה והחושים גיליתי כבר בנערותי ברומן "נרקיס וגולדמונד" מאת הרמן הסה. הסה מספר על חברות של נזיר, נרקיס, שמייצג את המחשבה, ואמן,גולדמונד שמיצג את החושים. מבחירת השם "נרקיס" משתמע שהמחשבה מאוהבת בעצמה וטובעת בנהר של עצמה, כי במיתולוגיה היוונית נרקיס הוא שמו של עלם יפה תואר שמתאהב בהשתקפות של עצמו במי הנהר, מתכופף מעליה כדי להיטיב לראותה... וסופו שהוא נופל לנהר וטובע. לעומתה החושים מאוהבים בעולם וטובעים בעולם. הרומן מבטא בעיניי את המרד של המחבר נגד הדומיננטיות של המחשבה בחיינו, ואת העדפת הקשב לחושים על פני הקשב למחשבה.


הסופר היווני ניקוס קזנצאקיס  המחיש את חוסר האיזון שבין מחשבות לתחושות באמצעות דמות של אינטלקטואל שפוגש את זורבה היווני. פגישה זו גורמת לו להתחרט על שלא הקפיד בעבר לאלף את חמשת חושיו, על שלא למד לרוץ, להיאבק, לשחות, לרכוב... למלא את בשרו נפש.

נדמה לי שחוסר האיזון בין עודף חשיבה לבין מיעוט בהתנסות חושית הוא מגפה עולמית שלא הוגדרה כמגפה; ולכן אין היא מטופלת על ידי האו"ם או המדינה. החולים במחלה זו אינם מודעים לכך שהם חולים בה. פה ושם יש פרטים שכמוני שמנסים לרפא את עצמם בכוחות עצמם... ללא הצלחה.

לכאורה  הבנתי כבר לפני עשרות שנים את חוסר האיזון שבין מחשבותיי לתחושותיי, אבל הבנה זו לא שינתה דבר.

יום אחד, לפני כשנה, התחלתי לעסוק בצילום אמנותי. לעתים הייתי שקוע שעות בצילום ובראייה, ולא במחשבות. ככל שהתרחב הידע שלי על חוש הראייה כך עלתה בעיניי רמת הצילומים שלי.  צילמתי מראה שהפניתי לשמיים כשעליה מונח פרח או אצטרובל. צילמתי בקבוקונים צבעוניים מאירים על הרקע השחור האחיד של הלילה. למדתי איך לבטל צללים מיותרים בדיוקנאות באמצעות תאורה דרך מטרייה לבנה. חיפשתי לצלם צורות של אותיות בגזעי עצים.

שביעות הרצון שלי מהישגיי בחקר חוש הראייה הובילה אותי להתעניין גם בארבעת החושים האחרים.  תחילה הנחיתי את עצמי "להקשיב לחושים", אך נוכחתי לדעת, לאחר כמה שבועות,  שהנחייה כללית שכזאת אין בה די למניעת ההיסחפות במחשבות. לפיכך, קבעתי לעצמי תרגילים מוגדרים, "קטנים", ברי ביצוע, והתחלתי לחזור עליהם שוב ושוב: לחוש את מגע שמש הבוקר על העפעפיים. להקשיב לעצמי כשאני מדבר. להיווכח איך טעם האוכל בורח מתודעתי  אחרי הלעיסה הראשונה. להקשיב למגע המים בעור בזמן שאני שוטף  כלים. למולל צמחים ולהריחם.
התרגילים האלה נמאסו עליי לאחר זמן מה, אבל העיסוק הבלתי פוסק שלי ביחס שבין מחשבות לתחושות חידד את הרצון שלי לחוות את תחושותיי עד כדי כך שכמה פעמים במשך היום קרה שזכרתי להתעניין בהן. לכל חוויה כזאת נלווה רגש של הנאה, לא רק מן התחושות החדשות, אלא גם מן ההצלחה במשימה שקבעתי לעצמי.

במקביל להתעניינות המעשית החלטתי לאסוף מידע אודות חמשת החושים. איסוף המידע הוביל אותי להתנסויות חדשות. קניתי בקבוק של תמצית ריח, שמילא את חדרי בריח דחוס של יער. התחלתי לאכול כמה פעמים בשבוע חזרת, שצרבה את אפי מבפנים, והעלתה בעיניי דמעות של תחושה.

מהתבוננות בהתנסויותיי החדשות התחילה להצטייר בפניי מפה של מטרות עתידיות: לפגוש מראות שאף פעם לא ראיתי, קולות שאף פעם לא שמעתי, ריחות שאף פעם לא הרחתי, טעמים שאף פעם לא טעמתי, ודברים שאף פעם לא מיששתי. לצאת מן הכלא הפשטני והאדיש של המלים שמצביעות על הדברים אל העולם שמעבר למלים.  


מחשבה ותחושה

ישנם מקומות שעברתי בהם מאות ואולי אלפי פעמים. נדמה לי שאני מכיר בהם כל פרט. המבט מזהה את המוכר ושואף להמשיך הלאה, אל עבר הלא מוכר, אבל אני מעכב אותו, מחפש איזה עלה שנפל במגרש חניה, איזה מוצץ שנשכח על גדר אבן.

בהליכה היומית שלי שמתי לב גם לכך שיש לי הרגל לעבור מריכוז לריכוז: ראיתי מכונית מסחרית עם שלט של ניקוי שטיחים, אישה עם סלים, פרפר צהוב כנפיים. כשהסתכלתי בלי להתמקד ראיתי את כל הנוף שלפניי באופן אחיד: האישה עם הסלים קטנה, הפרפר נעלם, ראיתי את השלטים אבל לא הצלחתי לקרוא מה כתוב עליהם.
כשאני מצליח לעבור לכמה שניות, פה ושם במשך היום, מן הריכוז במחשבה, שמלווה בדרך כלל בהדגשה של הרגשת הראש, לתשומת לב לחושים, קורה שאני חש את משקל הגוף כולו, מכפות הרגליים ומעלה - במקום ללכת אני רוקד.

עד כה כשהתעמלתי הייתי עושה שוב ושוב אותן תנועות. עכשיו התחלתי לעשות תנועות שעוד לא עשיתי אף פעם. הבוקר הלכתי על המרפקים. כופפתי את האוזניים באמצעות גב כף היד עד שהן נאטמו ויכולתי לשמוע את נשימותיי.

עד כמה השפיע עליי חקר החושים ניתן ללמוד מזה שחלמתי שאני יושב עם בני,שיר, לאכול ארוחת צהרים וטוען
א.      שבערנות מנצלים חמישה אחוז מהמוח אבל בחלום מנצלים הרבה יותר, כי צריך גם להפעיל את חמשת החושים, וגם לביים את החלום.
ב.      שערנות נועדה רק לעייף, להכין לחלימה, להיטפל לעיקר.


בהשראת הפסוק "ושופים וחופים בְּנֵי עִיר חושים בְּנֵי אַחֵר". (דברי-הימים-א, ז, יב )סיפרתי לעצמי שהיה הייתה פעם עיר אגדית בשם "חושים" שתושביה היו שונים מאתנו, (אחרים – "בני אחר")בכך שהיו קשובים במידה שווה גם לחושיהם וגם למחשבותיהם.
המילה "חוש" היא מילה מקראית, אבל לדעת מפרשים אחדים לא שימשה במקור במשמעות העכשווית אלא הורתה על מהירות או על חשש, או על שתיקה. פירושים אלה מוסיפים לאופן שבו אנו מבינים כיום את המילה "חוש". הם מבליטים את המהירות שבה החושים מביאים לנו מידע. הם מפנים את תשומת הלב לכך שאלמלא החושים לא היו לנו חששות או מחשבות, הייתה שתיקה.

ניתן לדמיין שהקשר שבין המחשבה והתחושה היה מוכר גם למי שהמציא את השפה העברית, שהרי בתוך המלה המקראית "מחשבה" חבויה המלה "חש".





חמשת החושים



ניתן לצמצם את חמשת החושים לחוש אחד – חוש המישוש, כי השורה התחתונה היא שיש מגע בין התאים המתמחים בקליטה לבין מה שהם קולטים: אור, קול, ריח, טעם או לחץ. במלים אחרות: אנחנו נמצאים במגע עם העולם באמצעות החושים. 

חוש המישוש משותף לכל בעלי החיים אפילו לפחות מפותחים, אפילו לאמבות.


בכל רגע נתון כל אחד מאתנו קולט את המציאות בחמישה ערוצים, כמו יושב לו בכורסתו מול חמישה מסכי טלוויזיה שבכל אחד מהם מוקרן סרט שונה, אלא שבחלקם מוקרנים סרטים שכבר ראינו: כשהעין עצומה רואים חושך. כשהאוזן סתומה נשמע רחש הומוגני וקול נשימה. האלמנט החוזר על עצמו בחוש הריח הוא אוויר שנשאף ונפלט; בחוש הטעם – טעם הלשון. בחוש המישוש - המגע עם האדמה, עם הבגד, משקל החולצה על הכתפיים, הכובע על הראש, הנעליים... שפשוף המכנסיים בברכיים.

לא רואים כשעוצמים את העיניים. את האוזניים והאף ניתן לאטום. את הפה - לסגור. רק חוש המגע, שמפוזר על פני העור כולו, פועל, כמו העיר תל אביב, ללא הפסקה.

העולם מדבר אלינו בחמש שפות: שפת הצבעים, שפת הצלילים, שפת הטעמים, שפת הריחות, ושפת הנגיעות. כל אחד מאתנו יודע לתרגם כל אחת מחמש השפות האלה לשפת המחשבה (וממנה לשפת הדיבור) אבל אף אחד מאתנו לא יודע לתרגם צבע לצליל, צליל לטעם, טעם לריח, וריח לנגיעה.

קלקלתי את  הראייה שלי במהלך לימודיי לבגרות לאור מנורה חלשה במשך כמה חודשים; את חוש הריח במהלך ארבעים שנות עישון מסיבי מגיל 14; את השמיעה עם הגיל.

המוח זקוק לזרם מתמיד של תחושות. אם הזרם הזה נחלש הוא יורד מהפסים, ומתחיל להזות הזיות.  פסיכולוגים עורכים ניסויים בחסימת תחושות באמצעות מכל חסך חושי, שהמים שבו מחוממים לטמפרטורת הגוף, ואי אפשר לראות או לשמוע בו דבר. קראתי על סופרת שהייתה מכניסה עצמה מדי בוקר לארון קבורה כדי לקבל השראה. וודאי ניתן לקבל השראה גם מכניסה לזמן קצר למכל חסך חושי, אבל השהייה בארון קבורה הרבה יותר בטוחה.

אני נוהג לתבל את כל המאכלים שאני מבשל בתערובת של כורכום, פפריקה מתוקה, ג'ינג'ר, פלפל לבן, שום, ועלי דפנה. הטעם המעורב הוא טעם חדש, שאינני מזהה את מרכיביו מלבד הפלפל הלבן.

הסיפור המקראי על דניאל, שהצליח לספר לנבוכדנצר בפרטי פרטים חלום שהלה שכח, הוא היוצא מן הכלל שמלמד על הכלל – לכל חולם יש מפתח לחלומו שלו, לתחושותיו שלו, ולאף חולם אין מפתח לחלומו ולתחושתו של הזולת.

חושים אוהבים חידושים: כשהייתי ילד אמי הכינה סיר גדול של קציצות לאורחים מנהרייה. קציצות היו המנה שהיא הייתה הכי גאה בה, ואבי ואני אהבנו אותן מאד.  לאחר שהאורחים לא הגיעו אכלנו קציצות כל השבוע ומאז  לא יכולתי לאכול אותן יותר. אותה תופעה חזרה על עצמה כשעבדתי במטע דובדבנים, ואכלתי ואכלתי עד שנמאסו עלי הדובדבנים.

בנערותי אני זוכר שנסעתי בעמידה באוטובוס מלא נוסעים כשלפתע השמיעו ברדיו בפעם הראשונה איזה שיר של החיפושיות. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. לא ירדתי בתחנה שבה הייתי אמור לרדת כדי שאוכל להספיק לשמוע את השיר עד הסוף. כשאני שומע את השיר הזה היום הוא משעמם אותי.


יש לי שליטה על המראה שלי. אם חולצה שלי מתלכלכת אני יכול לכבס אותה, להחליף אותה. אני בוחר אם ומתי  אשמיע את קולי, אשתוק, או אאטום את אזני. אני מחליט אם ומה ומתי לאכול. מי יאסור עליי לנגוע, אפילו באש, אם זה מה שמתחשק לי? אבל אין לי, ואין לאף אחד אחר, שליטה על הריחות שהוא מפיץ ועל הריחות שמופצים אליו. זו תכונה שמייחדת את חוש הריח משאר החושים.

אותו קול נשמע רם יותר ככל שהוא מתקרב אלינו. בשיר השירים (ב, ח) "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת" וכך הרעיה יודעת שאהובה מתקרב ובא אליה.

ישנם בעלי חיים שיש להם חושים שאין לאדם, שבאמצעותם הם קולטים: שדות חשמליים, שדות מגנטיים, קרינה תת-אדומה או על סגולה, קולות נמוכים מאוד או גבוהים מאד, שמעבר לטווח הקליטה האנושי, תנודות קרקע, גלי אולטרסאונד.
אפילו לצמחים יש תאי חישה: חמניות מגיבות לאור וזזות לכיוון השמש. לצמחים טורפים יש שערות חישה שמופעלות כאשר נוגע בהן חרק בגודל מתאים. עלי המימוזה הביישנית (שנקראת בפי העם בשם "אל תיגע בי") נסגרים בזה אחר זה כשנוגעים בהם.

לאורך ההיסטוריה עסקו הוגים רבים בשאלת ההבדל בין בני האדם לבין בעלי חיים. חלקם טענו שמכיוון שהאדם עומד כנזר הבריאה בראש סולם ההתפתחות... מותר לו לאכול בעלי חיים. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שיש בעלי חיים שיש להם חושים יותר מפותחים מאלה שיש לנו.

מטרתם העיקרית של החושים היא לעזור להישרדות הפרט והמין באמצעות מציאת מזון, או בן-זוג, או באמצעות איתור טורף מתקרב. כיום סכנת החיות הטורפות פחתה אבל החליפו אותן מכוניות. חושי הראייה והשמיעה מזהירים אותי מפניהן. חושי הטעם והריח (ותאריכי התפוגה) מזהירים אותי מפני מזון קלוקל. בחושך אני שולח את הידיים קדימה לאתר מכשולים.

הטבע סידר את החושים כך שהשגת מזון או פעילות רבייה כרוכים בהנאה, והיפוכם בסבל. החושים גם מעניקים לנו עונג לשמו. על כל אלפי מעשי אהבה נולד לאוהבים תינוק אחד.

חמשת החושים עוזרים לבעליהם לזהות אנשים, בעיקר חוש הראייה. יצחק שעיניו כהו נאלץ לסמוך על חושיו האחרים. הוא מתכוון לברך את עשו, אך חושש שיתבלבל בינו לבין יעקב. לכן הוא מבקש מעשו "עֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים וְאוכֵלָה...(בראשית כז). כי מטעמים כאלה רק עשו יודע להכין לו, וכך יוכל לזהותו בוודאות לפי חוש הטעם. יצחק ממשיך להפעיל את שאר חושיו כדי למנוע כל תקלה אפשרית. אך למרות שהשתמש בחוש השמע הריח והמישוש – הוטעה על ידי עורות הגדיים שעל ידי יעקב,  וזיהה אותו כעשו.
במיתולוגיה היוונית (איליאדה, ספר תשיעי) יש סיפור דומה. אודיסיאוס עיוור את עינו האחת של  הקיקלופ פוליפמוס, וחמק ממערתו עם אנשיו כשהם קשורים מתחת  לכבשים של פוליפמוס. הקיקלופ נאלץ להסתמך על חוש המישוש. הוא ממשש את הכבשים אך אינו חש באנשים שמתחתם.

ריכוז במחשבה מסיח את הדעת מן החושים ולהפך -אם יש לו לאדם חששות והוא רוצה להשתחרר מהם כל שעליו לעשות הוא להתרכז בחושים. זה בדיוק התהליך שמתאר ארנסט המינגווי בספר הזכרונות שלו  A Moveable Feast, כשהוא כותב שטעם הצדפות והיין הפיג את תחושת הריקנות שהייתה לו, וגרם לו להתחיל להיות מאושר ולתכנן תוכניות.

באנגלית משתמשים במילה FEEL גם לציון חישה, בעיקר לגבי שימוש בחוש המגע. אולי בהשפעת האנגלית דוברי העברית אינם מקפידים על ההפרדה בין מילות רגש למילות תחושה, ואומרים: חש בחילה; חש הקלה; חש כאב; חש מחנק בגרון- התרגש;  חש נפגע; חש נרדף; חש סכנה; חש עוינות; חש על בשרו; חש פחד; חש צורך; נוגע ללב; תחושת אפליה.

הביטוי המילולי באנגלית עבור "להרגיש עצוב" הוא "להרגיש כחול". בעברית הביטוי המסוים הזה לא נקלט אבל הביטוי האנגלי "בלק אאוט" נתקבל כחבר מן המניין בסלנג העברי.  לאחרונה נפתחה בנמל יפו מסעדה בשם "בלק אאוט" שבה  המלצרים העיוורים מגישים את האוכל בחשכה.

אמנים משתמשים בצבעים ומוזיקאים בקולות (ויש אומרים שטבחים בטעמים ובשמים בריחות) ליצירת יצירות. בכל יצירה מאורגנים מרכיביה באופן שניתן לשחזרו. לכל יצירה יש מקור ויש נמען. בכל ענף של יצירה יש מסורת, יש דמויות מופת, יש ערכים ויש ביקורת. חוש המישוש בולט לעומת החושים האחרים במיעוט השימוש בו לצרכים אמנותיים.

תעשיית הדפוס - על ספריה, עיתוניה, ביטאוניה, ומתחריהם הדיגיטאליים - מושתתת כולה על חוש הראיה. כך גם לגבי תעשיות האופנה התכשיטים והאיפור. תעשיית הקולנוע פונה, כפי שרומז שמה, גם לחוש הראייה וגם לחוש השמיעה, שאליו פונות גם חברות התקליטים ותחנות הרדיו. תעשיית הבשמים מושתתת כולה על חוש הריח. תעשיית המזון והמסעדות על חוש הטעם. ענף הזנות פרוץ לכל החושים.
שימורי מזון מיועדים לשימוש מאוחר. כך גם לגבי הצילום, הקלטת הקול, ובקבוקוני הבושם. רק לחוש המגע עוד לא המצאנו שימורים.

לנו יש אותם אברי החוש, את אותם החושים ואת אותן התחושות שהיו לדורות הראשונים. צייר המערות שהמציא את הרישום לפני עשרות אלפי שנים גילה שניתן להעתיק את קווי הגבול של המשטחים שראה באמצעות מריחת צבע על גבי קיר. המעבר למריחת צבע על בד או על נייר הוא רק  שכלול של אותה המצאה נושנה.

הצבעים המלאכותיים בתקופת התנ"ך היו קשים לייצור ויקרים לרכישה. על רקע זה כשקוראים את הפסוק המתאר את כבודו ועושרו של המצביא הכנעני סיסרא ("שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל". שופטים ה, ל) מבינים ששפע של בדים צבועים היה אז רק לעשירים. כיום שפע צבעים הוא נחלת אחרון העניים, ואף אחד לא מתייחס אליו כאל משהו שראוי להבליטו, כמו שאף אחד לא עושה עניין מזה שיש לו חלון מזכוכית, אבל בתקופת התנ"ך היו חלונות שכאלה בבית המקדש ולא בבתי המוני בית ישראל. 

החושים של האדם המודרני, בעיקר העירוני, מנוונים לעומת אלה שהיו בשחר ההיסטוריה לציידים-מלקטים. חושים מפותחים יש כיום לבני שבטים "פרימיטיביים" ("בלתי מפותחים") כמו הבושמנים באפריקה, האבוריג'ינים באוסטרליה, או חלק מן האינדיאנים באגן האמזונס.

ברומן "דון קישוט" מסופר על תחרות יין. אחד השופטים ציין שיש ביין טעם של ברזל. השני טען שיש בו טעם של עור. אנשים בקהל לגלגו עליהם עד שהיין נגמר ובתחתית החבית נתגלה מפתח קשור ברצועת עור.


לגיבור הקומיקס "סופרמן" מיוחסים חושים מפותחים במיוחד: ראייה למרחק, ראייה דרך חומר מוצק, ראייה  מיקרוסקופית, ושמיעה חדה במיוחד. יכולות אלה מבליטות את העובדה שהחושים של בני האדם מוגבלים למדיי.

הסרט היפני "טמפופו" משנת 1985 עוסק באוכל ובמין. יש שם סצנות כמו: העברת חלמון ביצה מפה של מאפיונר לפה של אהובתו; אכילת צדפה מכף ידה של צוללנית; התבוננות במרקם של מרק אטריות וחזיר; זקנה שמתגנבת לחנות מזון וממששת בלהיטות את הפירות הגבינה והלחם בלי לשלם.

הגיבור בסרט היפני "זאטואיצ'י" (1989) הוא סייף עיוור שגובר בקלות על כל סייף פיקח שמנסה לתקוף אותו מכל כיוון. זאטואיצ'י מתפרנס מחוש המישוש (עיסוי) ומחוש השמיעה (מהימורים, שבהם הוא תמיד זוכה בגלל שהוא יודע על פי צליל הקוביות את המספר שעל גבן).

בסרט "חמשת החושים" (1999) של במאי הקולנוע הקנדי ג'רמי פודסווה, מוצגים חמישה אנשים על רקע סיפור היעלמותה של ילדה קטנה בגן משחקים. כל דמות מייצגת חוש מחמשת החושים. את חוש השמיעה מייצג מוזיקאי ששמיעתו נחלשת מיום ליום, והוא מנסה לחרוט בזיכרונו צלילים שאהובים עליו במיוחד. את חוש הריח מייצג שרברב שמסוגל להריח את ריח האהבה. את חוש המגע- מסז'יסטית. את חוש הראיה- מציצן. את חוש הטעם- אופת עוגות.

בסרט "שרלוק הולמס", הולמס (רוברט דאוני) נחטף על ידי שליחיו של לורד בלקווד, שחוסמים את עיניו במטפחת. בפגישה ביניהם שואל אותו בלקווד אם יש לו מושג היכן הוא. הולמס מתאר בפרטי פרטים את תחנות הריח שבדרך ומסיים בהצהרה גאה שחסימת עיניו הייתה מיותרת.


תגובה של ידידי גרשון אדלשטיין: 



אשתי חלתה.
התוצאה: אני מופקד על הבישול.
אני אוהב מרק; לכן ההחלטה נופלת: אבשל מרק ירקות.
אני פותח את המקרר ומבטי נופל על סיר קטן. פותח את המכסה ומגלה את תוכנו.
יש בו שלוש כנפיים של עוף ובצל שלם, בעיניי מכוער.
אם אבשל ירקות בציר המוכן אקבל מרק. שימוש בשאריות מאתמול קוסם לי.
פותח שוב את דלת המקרר ומוציא גזר, שורש פטרוזיליה, גבעולי כרישה וברוקולי.
עולה בדעתי שכל כבודת הירקות תצליח ליצור מרק טעים ליום חורף קר.
משהו מטריד אותי, משהו חסר; באותו רגע אשתי מבקשת: "בשל כמה תפוחי אדמה"
נכון שכחתי שחסרים תפוחי אדמה.
אני ניגש אל סל הירקות ומוציא שלושה בולבוסים, לא במיוחד יפים. האם ללכת למכולת? המחשבה לצאת מהבית לא נעימה,
קר בחוץ ויורד גשם. אני מרגיש את הסלידה, לא בא בחשבון.
לוקח את הקלפן ומתחיל לקלף. ברגע זה נזכר בזאב ידידי והשיחה שניהלנו על החושים.
מחליט להתנסות. הקלפן מחליק על התפוח ומוריד שכבה דקה של קליפה. יד שמאל שמחזיקה בירק, מרגישה מגע חם ומחוספס.
יד ימין נוגעת בפנים התפוח ומרגישה לחות מעט קרה. הקליפה - בצבע חום של אדמה, הפנים - לבן כתלבושת כלה.
את התפוחים המקולפים אני מניח על קרש עץ, המגע עם העץ שונה. אין לי הסבר מילולי על המיוחד במגע עץ.
אני לוקח סכין ומבחין במגע עם הפלסטיק של הידית. לאחר כמה דקות, לא יודע כמה,  מתעורר למחשבה ששכחתי את הניסיון.
אני מגלה שחתכתי את התפוחים לריבועים קטנים.
איך עשיתי את זה מבלי להבחין שידי חותכת את הירק?
 שוב חזרתי להתנסות. עכשיו אני מטפל בגזר, החיתוך קשה, כל תנועה לא זעירה יכולה לגרום
לפצע; זה מאוד לא רצוי; אני יודע כמה קשה לרפא פצעים אצלי. כך אמר לי אחד מרופאי בית החולים כאשר אושפזתי
בגלל התקפת לב. לעיני הופיעה תמונה של מיטת בית חולים.
הבא בתור - הבצל, חתוך ריבועים ריבועים שמתפרקים למגע.
 אני לא זוכר כיצד שפכתי את ציר המרק מהסיר הקטן לסיר גדול יותר - שוב שכחתי.
המגע עם הברוקולי מזכיר לי בגד עשוי פרווה בעלת שערות עדינות למגע. הגבעול, לעומת זה, מזכיר עץ עם קליפה קשה.
צבע הברוקולי ירוק עמוק כזה שהייתי רוצה להשתמש בו בציורים שלי.  אני מסיר את הקליפה, לא נעים.
אם אני חותך לעומק אני מפסיד חלק גדול של הפנים הרך. חבל על ההפסד.
אבי היה תמיד אומר שחייבים לקלף את קליפות הירקות והפירות דק ככל שניתן, חבל להפסיד חלק מהפרי. חשבתי שאנחנו עניים ואין לנו מספיק כסף
לקנות אוכל, חייבים לחסוך.
שכחתי להוסיף שום. שום הוא טוב לבריאות שלי, שמעתי ששום טוב לזרימת הדם. אני מבחין כיצד אני מוריד את קליפת השום, יש דרך
טובה לקלף שום מבלי להפסיד מתוכו. אני חותך את השום לחתיכות גדולות. המגע עם השום מגלה בתוכו נוזל דביק;
הרגשה לא נעימה. אני פותח את הברז וזרם המים שוטף את נוזל השום שדבק באצבעותיי. צבעו הלבן של פנים השום מעורר
משהו חיובי, נעים. אני נזכר בתכניות בישול: יש להקפיץ את השום והבצל בכדי להוציא את טעמם. אני שופך מעט שמן זית ירוק לסיר,
כאשר השמן מספיק חם אני מוסיף את השום והבצל לטיגון קצר. הטיגון מזכיר לי שיש להוסיף תבלינים. אני ניגש לעגלת התבלינים
לוקח מלח ופלפל אדום מרוקאי. הפלפל הזה חריף ויש להוסיף כמות קטנה. בעצם לא טוב להוסיף פלפל חריף, לאשתי יש כאבי בטן
והפלפל עשוי לגרות את קיבתה. במוחי מופיע רעיון להוסיף טרגון. איני יודע כיצד התבלין הזה הגיע אלינו.
מעולם לא השתמשתי בו. לנסות? אני חושש. מוריד את העטיפה ומריח. הריח טוב. בלי מחשבה נוספת מוסיף כמות קטנה לתבשיל.
איני יודע מה קרה בין טיגון השום לרגע בו שפכתי חלק מהירקות לסיר עם הציר. כאן נזכרתי שאשתי בקשה לבשל כל ירק לחוד.
קודם הגזר שהוא הקשה מכולם ודורש בישול ארוך יותר, לאחר מכן הברוקולי, ולבסוף תפוחי האדמה.
הסיר חם ומגע מקרי אתו מקפיץ לי את היד ברגש של בהלה. לאחר מכן אני מוצא עצמי ישוב בכורסה, המרק נשכח.
איני זוכר כמה זמן ישבתי עד שלפתע אני קם בבהלה, המרק! בזהירות אני מוציא ריבוע תפוח אדמה וגזר ומועך אותם על קרש החיתוך -
הם עדיין קצת קשים. אני מחליט לבשל אותם עוד חמש דקות. איני יודע למה דווקא חמש דקות. אני חושש לשכוח, לכן נעמד מול הסיר
ומחכה. לאחר זמן מה אני מכבה את להבת הגז. מה עשיתי אחר כן לא זוכר. יש בי תחושה עמומה שיש לעשות עוד משהו, כן - לטעום את המרק.
ניגש לסיר לוקח כף ביד וטועם – נפלא! הריח מגרה, המרקם צבעוני נעים לעין, והטעם מצוין, הירקות נמסים בפה.
אני מרוצה וחושש. האם גם היא, אשתי, תמצא בו נחמה?   
כל ההתרחשויות האלה חצי שעה של בישול, נראה שכל החושים השתתפו בהם, ובין מעשה אחד לשני... שכחה.


שיתוף פעולה בין החושים



האור מפיק צבע וגם מפיץ חום.
הצל משרת לא רק את הצלם שמצלם אותו אלא גם את רועה הצאן שאותו הוא מקרר ביום שרב. בנוסף, השורש "צלל" משותף לצל ולצליל. 
השפתיים נועדו להבעת רגשות באמצעות קולות או באמצעות נשיקות.
גלי הקול עוברים לא רק באוויר אלא גם במים.
האש הופכת את המים לקיטור - את הנראה לבלתי נראה.
לצורך תנועה בשעות היום אנחנו נשענים על חושי הראייה והשמיעה. בחושך כבד אנחנו ממששים את דרכנו.

כשם שריכוז במחשבה מעמעם את החושים האחרים כך גם ריכוז באחד החושים מעמעם את החושים האחרים... ואת המחשבה. מבחינה זו המחשבה היא כמעין חוש נוסף. מי שנמאס לו מקשקוש הרדיו של המחשבה יכול לכבות אותו באמצעות הקשבה לאחד החושים האחרים.


עמעום קשב לחוש אחד מחדד את הקשב לחוש אחר. זו הסיבה לכך שעוצמים עיניים כשמקשיבים למוזיקה, או כשמתנשקים, או כשטועמים או מריחים משהו נפלא. זאת גם הסיבה לכך שאוסרים לשוחח בנייד בעת הנהיגה – ריכוז בשיחה מעמעמם את חוש-הראייה.

ראיתי בסרטים שמי שמגיע להוואי עונדים לצווארו זרי פרחים. אף פעם לא חשבתי שהפרחים נועדו לפאר את ריחו של האורח. כך גם לגבי זרי הדפנה שהיו הרומאים עונדים לראשי המנצחים- אף פעם לא חשבתי על ריח הניצחון של עלי הדפנה הטריים. כשהביאו לי זר פרחים ליום ההולדת תמיד שמתי לב ליופיים ולא לריחם - מלבד כשנבלו והסריחו.

הסרט האילם בודד את חוש הראייה כמו שהתקליטור מבודד את חוש השמיעה. בצפייה בקולנוע משתלבת הראייה עם השמיעה. אם רואים את הסרט ומכבים את ערוץ הקול, או שעומדים עם הגב לטלוויזיה ורק שומעים את הסרט, החוויה לא פוחתת בחצי, היא פוחתת בתשע עשיריות. במקרה הזה החיבור של שני ערוצי קלט הוא יותר מהסכום של מרכיביו. נדמה לי שכך הדבר גם בשילוב של מילים ומנגינה לעומת קריאה לחוד של מילות השיר ושמיעה לחוד של הלחן. כך גם בשילוב טעם עם ריח (כשמצוננים נחלש מאד טעם האוכל), ובשילוב מוזיקה עם מחול.  


כשלומדים קריאה בבית ספר משלבים ראייה עם שמיעה. כשכותבים מצרפים את חוש המישוש; כשלועסים את קצה העיפרון - את חוש הטעם.

קל יותר להבין מה אומרים כשרואים את השפתיים מבטאות את המילים.

שעות אחדות מדי יום אני מבלה בקריאה, שהיא פעילות שנשלטת על ידי חוש הראייה. כדי לאזן מעט את חלוקת הזמן בין החושים התחלתי לקרוא בקול רם ולהקשיב לקולי. שמתי לב שכאני שקוע בתוכן קולי שטוח, ולהפך, כשאני מקשיב יותר לקולי, פוחת הריכוז בתוכן, ונדמה לי שאני מבין פחות את מה שאני קורא.

מדי יום אני משתמש בלוח המקשים של המחשב. כשמקישים נוגעים במקלדת, רואים את האותיות, שומעים את קולות המקשים שהוקשו, אבל מרוב שאני מרוכז בכתיבה אני לא שם לב – לא לאותיות, לא לתחושה באצבעות ולא לצליל של ההקלדה. הביטוי "הקלדה עיוורת" מדגיש,על חשבון החושים האחרים, את חלקו של חוש הראייה בתהליך ההקלדה.

תוך כדי אכילה אנחנו מפעילים את חוש המישוש על מרקם המזון, על בועות הסודה. צריבת הפלפל והחזרת אף הם תוצרים של חוש המישוש ולא של חוש הטעם.

כשמקרבים את האף אל בית השחי שאיפת האוויר מפעילה את חוש הריח, ואילו נשיפתו מזיזה את השערות ומפעילה את חוש המישוש.


במרפסת המטבח שלי צומח פיקוס בתוך עציץ. העלים שלו נראים עגלגלים, צבעם ירוק כהה ומרקמם חלק למגע. לצדו שיח רוזמרין שעליו טעימים וגם ריחניים. מתחתיו עץ אורן קטנטן, בן שנתיים, ולו מחטים דקיקים, ירקרקים בהירים. רק קול אין להם. אין קול לצמחים.

כשמצלמים רואים את מה שמצלמים, נוגעים במצלמה, מריחים ושומעים את הסביבה. התמונה משמרת תיעוד רק של מה שנראה. פער דומה יש בין שמיעת תזמורת באולם לבין שמיעת הקלטה של אותה יצירה, ואפילו בין סרט באולם קולנוע לבין סרט בטלוויזיה.


המדורה אפשרה את התפתחות תרבות הקבוצה. כל מי שישבו סביבה ראו את אותם המראות, הריחו את אותם הריחות, טעמו את אותם הטעמים, התחממו באותו החום, ושמעו את אותם הסיפורים. החלפת מדורת השבט בנורת החשמל אפשרה אמנם לכל פרט להתפתח בנפרד, אך נדמה שעל חשבון כישוריו החברתיים.

הים רטוב למגע, טעמו מלוח, כמו גם ריחו. גליו מתנפצים ברעש על החוף. צבעיו וצורת גליו משתנים מרגע לרגע.

כשמתקלחים רואים את הגוף, את המים, את הסבון, את חדר הרחצה על אביזריו. שומעים את זרימת המים. נוגעים עם הסבון בגוף, עם כפות הידיים המלאות בשמפו בשיער. מריחים את הסבון והשמפו. אם מתיזים מים לפה- טועמים את המים.

הטבח רואה את הבצלצלים, נוגע בהם, מריח אותם, טועם אותם, שומע את נקישות הסכין בשעת חיתוך, את רחש הטיגון, את רתיחת המים.

כשלוגמים יין בחברותא- מתבוננים תחילה בצבעו, אוחזים בקלילות בכוס, מטלטלים אותה בעדינות להגברת הריח, חשים את קרירותה. טועמים. נאנחים בהנאה, משיקים כוסות, או מברכים בקול רם, להוספת הצליל.

במהלך פעילות ארוטית רואים ומריחים, מתחבקים מדגדגים ומתלטפים, מתנשקים ומתלקקים, משמיעים גניחות, לחישות, אנחות, ובסופו של דבר גם זעקות וצעקות.

מי שמתפתה נקרא "פתי". "פתי" היא מילה מקראית שמקורה בפסוק "פתי מאמין לכל דבר" (משלי יד, טו). יש לבני אדם נטייה להאמין לחושיהם למרות שאמינותם של אלה מוטלת בספק. פילוסופים ותיאולוגים רבים מצאו לנכון לגנות את הפיתוי - הן בהקשרו הנרחב, כמשדל לאמונה בחושים, והן בהקשרו הצר שמתייחס לאישה שמשדלת גבר לתנות אתה אהבים.
האורקל במקדש אפולו בעיר דלפי הייתה הכוהנת המכונה פיתיה. פיתיה נקראה על שם הנחש-מפלצת פיתון שאותו הרג אפולו. המילים "אורקל" "פיתיה" ו"פיתון" דומות למלים העבריות "אור" "קול" ו"פיתוי". נדמה כאילו היחס השלילי לחושים ולחושניות עבר מן התרבות העברית לתרבות היוונית ביחד עם המלים שבהן היה ארוז.

השומן שבשיער קולט ריחות. זה מסביר, בין היתר, את השורה בשיר החושני "צלו של יום קיץ" מאת אלונה קמחי: "ריח אבק בשערך, אפלולית מבטך, בצלו של יום קיץ, הולך ודועך". חוש הטעם מצטרף בשורה: "טעם הדם של צחוקך". חוש הטעם בשילוב עם חוש המישוש והראייה מצטרפים בשורה: "עור הדבש של גופך". חוש הראייה בשורה: "הכיעור מושל ברחובות בחלונות משתקפים עננים אפורים". חוש השמיעה בשורה: "געגוע ישן כמו צליל לא מכוון לא נותן לי מנוח"

בעיני נעמי שמר בשירה "ירושלים של זהב" יש לירושלים מאפיינים חושניים.
טעם: "אויר הרים צלול כיין" - אוויר שטעמו כטעם יין. אין מדובר כאן על אויר שנראה כמו יין, שהרי האוויר שקוף.
ריח: ריח אורנים.
שמיעה: קול פעמוני הכנסיות.
ראייה: "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור"
מישוש (חוש שאחראי גם על הכאב): "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף".
האיפיון החושני של העיר נועד לדמות את יחס המשוררת (והעם) אל העיר להתעלסות שמבוססת על היכרות אינטימית.

בשיר "באה מאהבה" מאת יענקל'ה רוטבליט רואים ""כמה שהיא יפה. אור על פניה נח. ורואים עליה שהיא באה מאהבה. ריחה "ריח שדה פורח ומשפתיה עולה ובא טעם - רוצה עוד פעם לטעום את טעם האהבה".

חוש המישוש בשיר "את תלכי בשדה" מאת לאה גולדברג:
"מחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת...או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך......ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע...לא נצרבת בלהט השרפות".
 דימוי שעוסק בחוש המישוש ושאול מחוש הטעם מופיע בשורה: "ידקרוך ותמתק דקירתם".
חוש הריח נזכר בשורה: "ונשמת את ריחו של התלם"...
וחוש הראייה בשורה:"וראית את השמש בראי השלולית הזהוב"...






החושים בראי השפה העברית


 המלה העברית המודרנית "חוש" מקורה מקראי, וכן גם שמות אברי החוש והפעלים המתארים את פעילותם: העין הרואה, האוזן השומעת, החך הטועם, האף המריח, והיד הממששת. לא מובן לי מאליו איך מערכת המילים שמתארת את החושים שמרה על זהותה לאורך אלפי שנים. למשל, במילון אטימולוגי קראתי שהמלה האנגלית לריח SMELL מתועדת רק מן המאה ה-12 לספירה, המלה האנגלית לשמיעה HEAR היא התפתחות מאוחרת של המילה האנגלית העתיקה HERAN...


לכאורה כל מה שנקלט בחושים הוא חושני, כמו שכל מה שקשור לגוף הוא גופני, אבל למעשה "חושניות" באה במשמעות צרה כמילה נרדפת למילה העברית "מיניות", או למילה הלועזית "סקסיות". באמצעות הביטוי "שפתיים חושניות" מתארים שפתיים מלאות, מוצקות, ורודות, בשלות לנשיקה.

עד כמה חשובים החושים ניתן ללמוד מכך שהשפה מחלקת את העולם לשני חלקים שווים שאחד מהם, המוחשי, שייך לחושים.
המעבר מן העולם המופשט (רוחני) לעולם המוחשי (גופני, פיזי) נעשה באמצעות המחשה. המעבר בכיוון ההפוך נעשה באמצעות הפשטה. הרעיון הפיוטי שמאחורי חלוקה זו הוא שהחושים מלבישים את העולם ואילו המחשבה מפשיטה אותו.
הניגוד בין מחשבה לבין תחושה בולט בהבחנה הדקדוקית היסודית בין שם עצם מוחשי לבין שם עצם מופשט. שם עצם מופשט כולל את כל הדברים שגם אם מנסים לא מצליחים לראותם, לשמעם, להריחם, לטעמם או לגעת בהם.

אמנות מופשטת שואפת להתנתק מן העולם המוחשי. בכמה מן הצילומים שצילמתי לאחרונה יצרתי קומפוזיציה שאיננה מנותקת מן העולם המוחשי, כמו למשל שני משולשים שהאחד עשוי מכורכום והשני מפלפל חריף, או הר של גרגרי קפה שחור טחון על גבי מישור של סוכר לבן. הרעיון הזה ממשיך רעיון שהביא לסידרה קודמת של צילומים שצילמתי בשחור ולבן. בדרך כלל מצלמים בצבע ולאחר מכן ממירים לשחור לבן באמצעות המצלמה או באמצעות תוכנת המחשב , אבל אני צילמתי קו הפרדה לבן בכביש שחור, או גפרור שרוף, או כיריים של גז. 

באנגלית LIGHT מציינת גם אור וגם "קל". סביר להניח שמשוררים בשפה האנגלית הרבו לשבח את קלותו של האור. באופן דומה יש בעברית קרבה בין "קול" וקל", ונדמה כאילו ממציא האנגלית וממציא העברית ישבו באותו חדר והתווכחו. הראשון אמר שהאור, שמשמש את חוש הראיה, הוא קל, והשני אמר: "לא, הקול, שמשמש את חוש השמיעה הוא זה שקל". לגבי המלה בעלת המשמעות המנוגדת, "כבד", הייתה ביניהם הסכמה, כי ממציא האנגלית קרב את השמיים HEAVEN לכובד HEAVY ואילו ממציא העברית סבר שכשהעננים ששטים שם בשמים מתמלאים במים הם נעשים כבדים. אחרי שממציא האנגלית התעייף והלך לישון, ממציא העברית עוד המשיך לשחק בדד כשקרב את המלה "אור" למלה "רואה" ואת המלה "מגע" למילה "נגע" (שמציינת מחלה שעוברת במגע) למילה "ענג" (שנלווה למגע, ובעיקר למגע המיני) ולמילה "עגן" - שמציינת את החיבור החזק של חוש המגע למציאות, כמו אנייה מעוגנת שאינה יכולה להפליג לה על גלי הדמיון. 

בשמות האותיות העבריות יש לאברי החושים נציגות נכבדת: יו"ד (יד) וכ"ף (כף יד)-מישוש. עי"ן -ראייה. פ"א (פה) -טעם. האלפבית העברי השפיע על האלפבית של השפות הלטיניות, אבל דובריהן אינם יודעים עברית, ולכן עבור רובם לא נוסף רובד של משמעות לשמות האותיות.

ישנה תבנית קבועה להשפעה של החושים על הדימויים שלנו. מילים שמתארות פעילות חושית משאילות ממשמעותן לדימויים שהם או חיוביים או שליליים, או טובים או רעים. וכך אנחנו אומרים: מר לבי, מתוקה שלי. האור מרגיע, החושך מפחיד. איזה ניחוח נפלא, איזה סרחון נורא, כמה שהחיים קשים, כמה שהילדים רכים. איך שהשקט נעים ואיך שהרעש מלחיץ.

"משמעת" "משמעות" ו"שמיעה" הן מאותו שורש. מעניין שגם באנגלית "משמעת" ו"לומד"
 disciple discipline
הן מאותו שורש, אבל לדובר אנגלית לא ברור מקורן של מלים אלו, שהוא בלטינית, בעוד שבעברית ההקשר קופץ לעיניים ואי אפשר להתעלם ממנו.

"להבין" מקורה בהתבוננות, שהיא פעילות של חוש הראייה.

המלים "נר" "נורה" "מנורה" ו"תנור" מציינות מוצרים שמפיקים גם אור [ראייה] וגם חום [מישוש] ומקורן בשורש "נר". יש בראשון לציון בית חרושת לגפרורים שנקרא "נור", ולא קשה לנחש מדוע.


באנגלית משמשות האותיות SSSTT כראשי תיבות לשמות החושים Sight Sound Smell Taste Touch - בעברית אין להם תרגום מקובל אך הנה לפניכם הצעה: ט"ן רוש"ם: טועם נוגע רואה שומע מריח (כשאומרים זה נשמע כמו "תן רושם" וקל לזכור).


חוש הראייה


כמו שסוג הטעם החביב עלינו, ולעתים גם ממכר, נקרא אומאמי, כך גם ניתן לקרוא בשם אומאמי לסוג המראה החביב עלינו במיוחד, שהוא משטח חלק מבריק שנראה כאילו מרחו אותו בשמן. לדוגמה, צבע של מכוניות, כלי זכוכית, עלים חלקים ומבהיקים, מים, ורצפה שטופה. וניתן לקרוא בשם אומאמי גם לצליל מלא ועמוק כמו של גונג, למגע בפרווה חלקה וקרירה של חתול, ולריח של ליקר דובדבנים.


כשמתבוננים בכף היד בעיניים פקוחות, או בעיניים עצומות, זרימת הדם אליה מתעצמת, והיא נעשית כבדה יותר. בעיניים עצומות ניתן להתבונן אפילו בעורף ובגג הגולגולת. נדמה לי שהתמקדות שכזאת בחוש הראייה לפני השינה משפרת את יכולת זכירת החלומות.

החושך מבטל את אי השוויון שבין עיוורים לפקחים, כי בחושך אלה ואלה אינם רואים.

לכאורה צל וחושך מתארים דברים נפרדים אבל בעצם חושך הוא הצל שמטילה השמש על כדור הארץ כשהיא מאירה אותו בצד המנוגד.

כשעברתי ברחוב בלילה הגוף שלי הסתיר בבת אחת שלושה פנסי תאורה עירוניים, וראיתי שלושה צללים שלי שליוו אותי לאורך כמה וכמה מטרים, כמו מאבטחים של אישיות ממלכתית.


צלמים אוהבים לצלם את המשחק של הנושאים עם הצללים. גם אני. אבל הבוקר התחלתי לצלם אורות בתוך הצללים... וזה כבר משחק שונה לחלוטין, למרות שהוא מזכיר את המשחק השני שחביב עלינו הצלמים - צילום "החלל השלילי", החלל הריק שאופף את צורתו המלאה של הנושא. 

אולי בגלל הניגודיות החדה שבין שחור ללבן משתמשים בצבעים אלה משחר ההיסטוריה כסמלי הטוב והרוע, החיים והמוות, הטוהר והטומאה. 


בחורף, כאשר השמים מכוסים בעננים שחורים ולבנים, הירוק של כפות התמרים נראה על הרקע שלהם כמו תמונת שחור לבן שהוסיפו לה צבע באמצעות תוכנת מחשב. האפקט שונה מאד מזה שיש לאותו תמר על רקע כחול, או על רקע צבעי השקיעה. מה גם שכשמעונן האור רך ומפוזר באחידות.


צל בולע צל. כשאני עובר בתוך הצל של עץ גדול הצל שלי נעלם.

השמש נעה ממזרח לדרום ומדרום למערב ורק מן הצפון איננה מאירה לעולם. התנ"ך מזהה אור עם טוב וחושך עם רע (ישעיה ט, א). לפיכך, אם יש כיוון לרוע, אין לו ברירה אלא לבוא מן הצפון וזה מקור הביטוי - "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד).

יש בעולם אינסוף צבעים. אנחנו מבחינים בשבעה מיליון מהם, ואילו מסך המחשב מסוגל להבחין ב- 16.7 מיליון. הדפסתי תמונה בבית דפוס. בעל העסק הציע לי לשנות במחשב את הכחול ליותר כחול "להכהות?" שאלתי- "לא, להכחיל". בשביל המחשב הכחול זה מספר, ואילו היותר כחול...מספר גדול יותר.



עוד לפני שרואים את השמש רואים את הצבעים. בשעה זו עודם חיוורים, ישנוניים,  דהים, ספק מתים. קרן השמש הראשונה כמו מכה על ראשיהם בשרביט של קסם, והם מתעוררים מתמתחים מפהקים; מעטים לעומת הרדומים, מלאי עוצמה, מלאי חיים, חדשים, בוהקים, משמחים. כשכל הצבעים ערים ההצגה נגמרת, הניגודיות נרדמת, ועם הניגודיות הקסם. 

החתולה שלנו לבנה. אפה אוזניה וכריות טלפיה- וורודים. ביום עיניה ירוקות בהירות עליזות, אבל בלילה אישוניה השחורים מתרחבים עד שהם מכסים על הקשתית והיא נראית עצובה.

על שיני הלבנות כתמי עישון צהובים כתומים, למרות שהפסקתי לעשן לפני שנים.

בחורף עור הזרוע שלי בהיר כמעט לבן, בקיץ שזוף, שחום, קרוב לחום. בילדותי היה לי שיער בלונדיני, בנערותי – חום. היום - אפור, מחר - לבן. צבע עיניי חום ירוק, אבל בצילומים שלי, משום מה - שחור.

לצבעים יש משמעות לאומית. כל עם דבק בצבעים שמייחדים אותו מכל העמים האחרים. צבעים אלה מתנוססים על דגלי האומות. אצל הצרפתים מבטאים צבעי הדגל (הנקרא "טריקולור") את רעיונות המהפכה הצרפתית: כחול מסמל חרות, לבן שוויון, ואדום אחווה. מכאן אולי אימצו להם הקומוניסטים את הדגל האדום כמבטא את אחוות העמים, אף כי הגרסה הרשמית היא שהוא מייצג את "דם מעמד הפועלים שנשפך". אצלנו מבטא היטב את הזדהות העם עם צבעיו השיר העממי: "כחול ולבן הצבע שלי כל ימי לעולם".

מרים אחות משה דיברה עם אהרן עַל-אודוֹת הָאִשָּׁה הכושית אֲשֶׁר לָקָח משה (במדבר יב, א). האל כעס עליה והעניש אותה: "וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצורַעַת כַּשָּׁלֶג" (שם, ט-י). מרים דיברה נגד עורה השחור של אשת משה ונענשה בצרעת שצבעה לבן. מידה כנגד מידה.

אני מרכיב משקפיים יקרות במיוחד כי חוזק העדשה שונה בכל עין, וגם הצילינדר שונה בכל עין. בנוסף המשקפיים האלה הן גם משקפי שמש.


על ההבדל שבין ראייה להתבוננות ניתן ללמוד מן העובדה שלמרות שכל אחד מאתנו החזיק בשטר העשרים ₪ וראה אותו אלפי פעמים מסתבר שרק מעטים יודעים שמופיע עליו קטע מנאומו של משה שרת ביום קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם. 

רק לאחר ששמים לב לכך שכתב הברייל מאפשר לעיוורים לקרוא באמצעות חוש המישוש, וששפת הסימנים מאפשרת לחרשים/אילמים לדבר באמצעות תנועות, מבינים שהכתב שעל הדף מיועד לפענוח באמצעות חוש הראייה.

"שדה ראייה" הוא ביטוי שאול מלועזית, ושם הוא בא להבחין בין יער שחוסם את הראייה לבין שדה שטוח שמאפשר למבט לראות בו כל פרט. בעברית מציינת משמעות דומה המלה "נוף", שמתייחסת למבט מגבוה על אזור נמוך.

העיניים של הטורפים ממוקמות בחזית ראשם ומאפשרות להם להתמקד טוב יותר בטרף. העיניים של הנטרפים ממוקמות בצדי הראש ומאפשרות להם לראות את הטורפים ולהימלט מבעוד מועד. סוקרטס אמר שעדיף לסבול עוול מאשר לעשותו, אבל על פי המבנה הטבעי שלנו נדמה שנגזר עלינו לעשותו.

כמו שלאסקימוסים יש עשרות מילים לשלג שמעידים על חשיבותו של השלג בעיני האסקימוסים - כך גם יש בעברית (ובשפות אחרות) המון מילים לראייה: תחזית, צפייה, סקירה, מבט, התבוננות, השקפה, הצצה, הסתכלות, בהייה, פזילה.
 
"עלטה" היא מילה נרדפת ל"חושך". שמו של לוט, אחיו של אברהם אבינו, נגזר מאותו שורש. המילה "לוט" משמעה כיסוי, ואנחנו משתמשים בה לעתים במשפט "טכס הסרת הלוט". תופעה דומה יש גם באנגלית שם חשכת הלילה היא NIGHT שמתחרזת היטב עם LIGHT
ומצביעה באופן מוצלח מבעברית על התלות ההדדית של האור בחושך. 

עולם הצבעים שייך באופן בלעדי לחוש הראייה.החפיפה ביניהם היא מושלמת עד כדי כך שהמלה "עין" משמשת במקרא גם כמלה נרדפת למלה "צבע": וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ (יחזקאל, י, ט).

מ"עין" נגזרת "עיון". מ"אוזן" נגזרות "איזון" "מאזן" ו"מאזניים". מהשפה והלשון שבפה נגזרות "שפת אם" ו"לשון דיבור", וכך גם בשפות לועזיות. מ"חוטם" נגזרת "חרטום" (של בעלי כנף, של ספינה או של נעל). מ"אף" "לאנפף", מ"נחיר"- "לנחור". מ"חך" - "להתחכך".

המלים "תגלית" "גילוי" "גלוי" "גלויה" קשורות לראייה. כך גם כיסוי, מכסה, כסייה. נדמה שעל פי אותו הגיון המילה האנגלית לציון "גילוי" - DISCOVER - משמעותה המילולית: לא לכסות.

המילה "תובנה" נגזרת מהמילה "התבוננות", כמו ש Insight   
האנגלית נגזרת מ-
Sight

שם החיה "צבוע", כמו גם שם התכונה "צביעות" - מצביעים על הצגה כלפי חוץ של צבע אחד, או של תכונה אחת, בעוד הצבע האמיתי מסתתר מאחוריו.

ועוד מלים נגזרות ממילות הצבע: ווריד, וורוד. צהבת, צהובונים. אדמת. לבנבן, לֶבן, לָבָּנֵה. כסף, כספת. אפר, איפור, אפור. סגולה, סיגלית. שזיף, שזוף.

לגבי משמעות הביטוי "תוהו ובוהו" - אילו נכחתם בבריאה הייתם קרוב לוודאי בוהים בכאוס ותוהים איך ניתן לברוא ממנו עולם.

במרכזם של שירים ופזמונים ידועים רבים המילה "ראיתי":

ביאליק, הבריכה:
"שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים...הֲלא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו, בְּזךְ עֲבִיבֵי כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר"

נתן זך:
"ראיתי ציפור רבת יופי הציפור ראתה אותי".

נתן יונתן:
"ראיתי פעם חוף שנחל עזבו".

נעמי שמר:
"ראיתי ת'כנרת זוהרת בטורקיז / וגל סגול כהה הריע והתיז".

אהוד מנור:
"ואני ראיתי ברוש שניצב בתוך שדה מול פני השמש"

בגיל עשר בחופש הגדול למדתי אצל קרובי משפחה באשקלון לשחות עם עיניים פתוחות בים כדי להסתכל על הדגים - זה שורף בהתחלה אבל אחר כך מתרגלים. 

כדאי להבחין בין חוש ראייה מפותח במיוחד לבין חוש התבוננות מפותח במיוחד. כשנכנסנו, אשתי ואני, לגור בשכונת גילה שבירושלים, מייד עם הקמת השכונה, היה האוטובוס מגיע לשם רק אחת לשעה. אם החמצנו אותו היה עלינו לחכות שעה נוספת. לכן היינו מתאמצים לזהות אותו מבעוד מועד כדי שלא יחלוף על פנינו בלי לעצור. אשתי הייתה רואה את המספר של האוטובוס לפני שראיתי את האוטובוס. לעומת זאת פרופסור ג'וזף בל (1837 - 1911 שבעקבות ההיכרות איתו המציא ארתור קונן דויל את דמותו של הבלש בעל חוש ההתבוננות האגדי, שרלוק הולמס)נהג להדגים  לתלמידיו בבית הספר לרפואה את חשיבות ההתבוננות באמצעות הסקת מסקנות מדהימה על מקצועו ופעילותו של עובר אורח שנקלע לשם באקראי. בקיצור, ניתן להיות בעל חוש התבוננות מפותח במיוחד ולהיות קצר רואי בעת ובעונה אחת.  


כשמתבוננים בחפץ כלשהו, נאמר בעט, במבט שאינו ממוקד, רואים שני עטים. זה קורה גם כשפוזלים. כשמתרכזים במראה הכפול של העט אפשר להגדיל את המרחק בין "שני העטים", לפזול למטה או למעלה, קרוב או רחוק. העיקר הוא שבזמן שעסוקים בזה לא חושבים. 


אני אוהב לצלם דברים מוחשיים שנראים מופשטים, כמו דוד שמש (שנראה כמו מלבן לבן) על רקע השמיים (שנראים כמו מלבן כחול). או מלבן שחור - שהוא בעצם חרך ירי של פילבוקס- על רקע של ריבוע ירוק. לצופה הצילום נראה מופשט, אבל מה שאני ראיתי היה לגמרי מוחשי.  באופן דומה אני אוהב לצלם חלקי מציאות  שהם בשחור לבן,  כמו קו הפרדה, מעבר חצייה, כיריים של גז. המצלמה מצלמת צילום צבעוני אבל התוצאה היא בשחור-לבן.