יום שישי, 4 בנובמבר 2011

שיתוף פעולה בין החושים



האור מפיק צבע וגם מפיץ חום.
הצל משרת לא רק את הצלם שמצלם אותו אלא גם את רועה הצאן שאותו הוא מקרר ביום שרב. בנוסף, השורש "צלל" משותף לצל ולצליל. 
השפתיים נועדו להבעת רגשות באמצעות קולות או באמצעות נשיקות.
גלי הקול עוברים לא רק באוויר אלא גם במים.
האש הופכת את המים לקיטור - את הנראה לבלתי נראה.
לצורך תנועה בשעות היום אנחנו נשענים על חושי הראייה והשמיעה. בחושך כבד אנחנו ממששים את דרכנו.

כשם שריכוז במחשבה מעמעם את החושים האחרים כך גם ריכוז באחד החושים מעמעם את החושים האחרים... ואת המחשבה. מבחינה זו המחשבה היא כמעין חוש נוסף. מי שנמאס לו מקשקוש הרדיו של המחשבה יכול לכבות אותו באמצעות הקשבה לאחד החושים האחרים.


עמעום קשב לחוש אחד מחדד את הקשב לחוש אחר. זו הסיבה לכך שעוצמים עיניים כשמקשיבים למוזיקה, או כשמתנשקים, או כשטועמים או מריחים משהו נפלא. זאת גם הסיבה לכך שאוסרים לשוחח בנייד בעת הנהיגה – ריכוז בשיחה מעמעמם את חוש-הראייה.

ראיתי בסרטים שמי שמגיע להוואי עונדים לצווארו זרי פרחים. אף פעם לא חשבתי שהפרחים נועדו לפאר את ריחו של האורח. כך גם לגבי זרי הדפנה שהיו הרומאים עונדים לראשי המנצחים- אף פעם לא חשבתי על ריח הניצחון של עלי הדפנה הטריים. כשהביאו לי זר פרחים ליום ההולדת תמיד שמתי לב ליופיים ולא לריחם - מלבד כשנבלו והסריחו.

הסרט האילם בודד את חוש הראייה כמו שהתקליטור מבודד את חוש השמיעה. בצפייה בקולנוע משתלבת הראייה עם השמיעה. אם רואים את הסרט ומכבים את ערוץ הקול, או שעומדים עם הגב לטלוויזיה ורק שומעים את הסרט, החוויה לא פוחתת בחצי, היא פוחתת בתשע עשיריות. במקרה הזה החיבור של שני ערוצי קלט הוא יותר מהסכום של מרכיביו. נדמה לי שכך הדבר גם בשילוב של מילים ומנגינה לעומת קריאה לחוד של מילות השיר ושמיעה לחוד של הלחן. כך גם בשילוב טעם עם ריח (כשמצוננים נחלש מאד טעם האוכל), ובשילוב מוזיקה עם מחול.  


כשלומדים קריאה בבית ספר משלבים ראייה עם שמיעה. כשכותבים מצרפים את חוש המישוש; כשלועסים את קצה העיפרון - את חוש הטעם.

קל יותר להבין מה אומרים כשרואים את השפתיים מבטאות את המילים.

שעות אחדות מדי יום אני מבלה בקריאה, שהיא פעילות שנשלטת על ידי חוש הראייה. כדי לאזן מעט את חלוקת הזמן בין החושים התחלתי לקרוא בקול רם ולהקשיב לקולי. שמתי לב שכאני שקוע בתוכן קולי שטוח, ולהפך, כשאני מקשיב יותר לקולי, פוחת הריכוז בתוכן, ונדמה לי שאני מבין פחות את מה שאני קורא.

מדי יום אני משתמש בלוח המקשים של המחשב. כשמקישים נוגעים במקלדת, רואים את האותיות, שומעים את קולות המקשים שהוקשו, אבל מרוב שאני מרוכז בכתיבה אני לא שם לב – לא לאותיות, לא לתחושה באצבעות ולא לצליל של ההקלדה. הביטוי "הקלדה עיוורת" מדגיש,על חשבון החושים האחרים, את חלקו של חוש הראייה בתהליך ההקלדה.

תוך כדי אכילה אנחנו מפעילים את חוש המישוש על מרקם המזון, על בועות הסודה. צריבת הפלפל והחזרת אף הם תוצרים של חוש המישוש ולא של חוש הטעם.

כשמקרבים את האף אל בית השחי שאיפת האוויר מפעילה את חוש הריח, ואילו נשיפתו מזיזה את השערות ומפעילה את חוש המישוש.


במרפסת המטבח שלי צומח פיקוס בתוך עציץ. העלים שלו נראים עגלגלים, צבעם ירוק כהה ומרקמם חלק למגע. לצדו שיח רוזמרין שעליו טעימים וגם ריחניים. מתחתיו עץ אורן קטנטן, בן שנתיים, ולו מחטים דקיקים, ירקרקים בהירים. רק קול אין להם. אין קול לצמחים.

כשמצלמים רואים את מה שמצלמים, נוגעים במצלמה, מריחים ושומעים את הסביבה. התמונה משמרת תיעוד רק של מה שנראה. פער דומה יש בין שמיעת תזמורת באולם לבין שמיעת הקלטה של אותה יצירה, ואפילו בין סרט באולם קולנוע לבין סרט בטלוויזיה.


המדורה אפשרה את התפתחות תרבות הקבוצה. כל מי שישבו סביבה ראו את אותם המראות, הריחו את אותם הריחות, טעמו את אותם הטעמים, התחממו באותו החום, ושמעו את אותם הסיפורים. החלפת מדורת השבט בנורת החשמל אפשרה אמנם לכל פרט להתפתח בנפרד, אך נדמה שעל חשבון כישוריו החברתיים.

הים רטוב למגע, טעמו מלוח, כמו גם ריחו. גליו מתנפצים ברעש על החוף. צבעיו וצורת גליו משתנים מרגע לרגע.

כשמתקלחים רואים את הגוף, את המים, את הסבון, את חדר הרחצה על אביזריו. שומעים את זרימת המים. נוגעים עם הסבון בגוף, עם כפות הידיים המלאות בשמפו בשיער. מריחים את הסבון והשמפו. אם מתיזים מים לפה- טועמים את המים.

הטבח רואה את הבצלצלים, נוגע בהם, מריח אותם, טועם אותם, שומע את נקישות הסכין בשעת חיתוך, את רחש הטיגון, את רתיחת המים.

כשלוגמים יין בחברותא- מתבוננים תחילה בצבעו, אוחזים בקלילות בכוס, מטלטלים אותה בעדינות להגברת הריח, חשים את קרירותה. טועמים. נאנחים בהנאה, משיקים כוסות, או מברכים בקול רם, להוספת הצליל.

במהלך פעילות ארוטית רואים ומריחים, מתחבקים מדגדגים ומתלטפים, מתנשקים ומתלקקים, משמיעים גניחות, לחישות, אנחות, ובסופו של דבר גם זעקות וצעקות.

מי שמתפתה נקרא "פתי". "פתי" היא מילה מקראית שמקורה בפסוק "פתי מאמין לכל דבר" (משלי יד, טו). יש לבני אדם נטייה להאמין לחושיהם למרות שאמינותם של אלה מוטלת בספק. פילוסופים ותיאולוגים רבים מצאו לנכון לגנות את הפיתוי - הן בהקשרו הנרחב, כמשדל לאמונה בחושים, והן בהקשרו הצר שמתייחס לאישה שמשדלת גבר לתנות אתה אהבים.
האורקל במקדש אפולו בעיר דלפי הייתה הכוהנת המכונה פיתיה. פיתיה נקראה על שם הנחש-מפלצת פיתון שאותו הרג אפולו. המילים "אורקל" "פיתיה" ו"פיתון" דומות למלים העבריות "אור" "קול" ו"פיתוי". נדמה כאילו היחס השלילי לחושים ולחושניות עבר מן התרבות העברית לתרבות היוונית ביחד עם המלים שבהן היה ארוז.

השומן שבשיער קולט ריחות. זה מסביר, בין היתר, את השורה בשיר החושני "צלו של יום קיץ" מאת אלונה קמחי: "ריח אבק בשערך, אפלולית מבטך, בצלו של יום קיץ, הולך ודועך". חוש הטעם מצטרף בשורה: "טעם הדם של צחוקך". חוש הטעם בשילוב עם חוש המישוש והראייה מצטרפים בשורה: "עור הדבש של גופך". חוש הראייה בשורה: "הכיעור מושל ברחובות בחלונות משתקפים עננים אפורים". חוש השמיעה בשורה: "געגוע ישן כמו צליל לא מכוון לא נותן לי מנוח"

בעיני נעמי שמר בשירה "ירושלים של זהב" יש לירושלים מאפיינים חושניים.
טעם: "אויר הרים צלול כיין" - אוויר שטעמו כטעם יין. אין מדובר כאן על אויר שנראה כמו יין, שהרי האוויר שקוף.
ריח: ריח אורנים.
שמיעה: קול פעמוני הכנסיות.
ראייה: "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור"
מישוש (חוש שאחראי גם על הכאב): "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף".
האיפיון החושני של העיר נועד לדמות את יחס המשוררת (והעם) אל העיר להתעלסות שמבוססת על היכרות אינטימית.

בשיר "באה מאהבה" מאת יענקל'ה רוטבליט רואים ""כמה שהיא יפה. אור על פניה נח. ורואים עליה שהיא באה מאהבה. ריחה "ריח שדה פורח ומשפתיה עולה ובא טעם - רוצה עוד פעם לטעום את טעם האהבה".

חוש המישוש בשיר "את תלכי בשדה" מאת לאה גולדברג:
"מחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת...או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך......ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע...לא נצרבת בלהט השרפות".
 דימוי שעוסק בחוש המישוש ושאול מחוש הטעם מופיע בשורה: "ידקרוך ותמתק דקירתם".
חוש הריח נזכר בשורה: "ונשמת את ריחו של התלם"...
וחוש הראייה בשורה:"וראית את השמש בראי השלולית הזהוב"...






תגובה 1:

  1. עודד ישראלי שלח לי תגובה: יש להיזהר מקביעות נחרצות – כמו ש"לצמחים אין קול". יתכן וישנו ואנחנו לא שומעים אותו. היה אחד גדול בתורה ממייסדי החסידות שדיבר על " שירת העשבים".

    השבמחק